סחר בנשים בישראל 2016

בחודש יולי הקרוב ימלאו 15 שנה לשיבוצה הבלתי מחמיא של מדינת ישראל ברשימת המדינות שטיפולן בסחר בנשים למטרות עיסוק בזנות אינו עומד בקריטריונים המינימליים לטיפול בתופעה - מניעה, אכיפה ושיקום. בראשית המאה ה-21 עמדה ישראל מופתעת כמעט, אל מול הטענה כי סחר מעין זה מתנהל בשטחה. על רקע תהליכי הגלובליזציה, התפרקותה של ברית המועצות, תהליכי הגירה רחבי היקף התפתח הסחר בנשים, ועמו גם הטיפול בסוגיה.

שנים אלה התאפיינו בפעילות אינטנסיבית בתחום הסחר בזירה הבינלאומית והמקומית כאחד: חוק אמריקאי התיר הטלת סנקציות כלכליות מצד ארה"ב על מדינות שאינן מטפלות בתופעה באופן ראוי; פרוטוקול האו"ם בנושא הסחר משנת 2000 נכנס לתוקפו בשנת 2003, וקבע הגדרה מדויקת של עבירת הסחר; ובישראל הוקמו שתי ועדות: האחת, ועדת חקירה פרלמנטארית והשנייה, צוות בין-משרדי, שטיפלו בסוגיה זו במקביל לפעילותם של ארגוני מגזר שלישי.

בשנים הראשונות (2004-2000) עדיין מצאנו מדי שנה מאות קורבנות סחר כלואות בנווה תרצה ובמתקן כליאה מופרט במשטרת חדרה, מבלי שהמשטרה תנסה לנקוט בצעדים כלשהם נגד סוחריהן. השם שניתן להן במשטרה היה "תיירות מין", ואת המספר הסידורי שלהן בכלא סימנה האות ז' (זונה) להבדיל מנשים שעברו עבירות פליליות או שהו בישראל שלא כדין וסומנו באות פ' (פלילי). קורבנות סחר הוחזקו במעצר רק על מנת שיעידו נגד סוחריהן. שיא השיאים, כך נדמה, היה החזקתן של עדות הגנה בכליאה, לבקשת סוחריהן, על מנת שיופיעו בעת הדיונים המשפטיים בעניינם של אלה האחרונים כעדות הגנה.

מאז עברה ישראל כברת דרך ארוכה. בתחילה, כפי שמתרחש כמעט תמיד במאבקים נגד סחר, החל הטיפול במישור הפלילי. התבוננות בסחר דרך הפריזמה של החוק הפלילי איפשרה יצירת מכנה משותף נרחב, שמדינות רבות יכלו להסכים לו ולהצטרף אליו, בין היתר, לפי האמצעים שנקבעו בפרוטוקול האו"ם למאבק בסחר בבני אדם. טיפול במישור הפלילי הוא קל יחסית, שכן הוא מצריך לכל היותר תיקוני חקיקה נקודתיים (ואכן, התיקון משנת 2000 היה מינורי ודרש סעיף חוק אחד בלבד) והגברת אכיפה פלילית. כמו כן, רוב המדינות מעוניינות לטפל בעבריינים המצויים בשטחן, ותוספת כוח האדם הנדרשת למטרה זו איננה תמיד משמעותית בהשוואה לממדי הרווח המופק.

שיקום הקורבנות לעומת זאת, הצריך מאבקים בכל הבט: מדינת ישראל התעקשה להישאר סגורה בפני זרים לא יהודים, מבלי לבחון את השפעת הסחר על הנשים, וסירבה להעניק לנשים אשרות שיקום מן הסוג שהחלו מדינות מערב אירופה להעניק בשנים אלה. מדיניות המעצר והגירוש החלה להשתנות בהדרגה בהשפעת לחצים מצד ארצות הברית, נורמות בינלאומיות שהשתנו, ופעילות של ארגונים ישראליים. המוקד לפליטים ולמהגרים הגיש שורה של עתירות, בדרישה למתן גישה לשירותי בריאות, לאשרת שיקום, להגברת אכיפה משטרתית וכן עתירות כנגד מעצרן של קורבנות סחר. רוב העתירות התקבלו, והתקדימים שנקבעו בהן, לצד פעילות הוועדות שנזכרו לעיל בשנים אלה, הובילו לשינוי מדיניות שקשה להפריז בחשיבותו: בשנת 2004 הוקם מקלט לקרבנות סחר שהפך לאחד הטובים מסוגו בעולם, החל להינתן סיוע משפטי של משרד המשפטים בתיקים מנהליים ונזיקיים, גברה האכיפה המשטרתית ועוד.

עם זאת, לאורך השנים הדגש בשיח הציבורי והמדינתי נותר על גורמי הדחיפה במדינות המוצא, אשר הפכו את הנשים לקורבנות סחר, ולא על גורמי המשיכה: מדוע הן מגיעות לישראל דווקא? ומדוע לעולם הזנות? האם מנסה המדינה להתמודד עם סוגיית הביקוש? כיוון שהשאלות הללו לא עלו, נותר הדיון ממוקד בנשים עצמן והיה חלקי בלבד.

משנת 2006 הצטמצם במידה ניכרת מספרן של הנשים הנסחרות שהובאו לישראל, ובהדרגה היא הלכה וטיפסה בסולם הדרגות של דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית, עד שבשנת 2012 הגיעה לקבוצת המדינות הטובה ביותר, העושה מאמצים ניכרים על מנת להיאבק בתופעה. עם זאת, בשלב זה החלה הסחר להופיע שוב, אם כי בצורות שונות מבעבר. נשים זרות שבו לעיסוק בזנות בישראל, אך בדפוס שונה: הנשים שאותרו בשנים האחרונות היו מבוגרות יותר, הובאו לכאן לפרקי זמן קצרים, כמעט שלא היתה אלימות כלפיהן, הן יכולות היו להסתובב באופן חופשי ולהרוויח סכומי כסף מסוימים.

במקרה אחד, נעצרו וגורשו 11 נשים שהועסקו במועדון חשפנות. בהעדר חקירה מספקת, לא ברור האם מדובר בתבניות של סחר או הגירה. עבור נשים ממדינות ברית המועצות לשעבר ההגעה לישראל מורכבת ויקרה, ולא פעם מצריכה שימוש במבריחים וזייפנים. אלה, בתורם, יוצרים עבדות חוב במסגרתה הם משלמים את התשלום הראשוני עבור הוצאות הדרך, והנשים חייבות להשיבו באמצעות עיסוק בזנות. ההקלה שחלה בהנפקת אשרות לחלק מאותן מדינות חיובית כשלעצמה, אך עשויה גם להקל על עבודתם של סוחרי נשים.

בנוסף, החלו להתפתח תבניות סחר ועבדות מסוגים שונים ונוספים, בין היתר מחנות העינויים בסיני שכבר מוכרים היטב לארגונים ולרשויות המדינה, ומגיעים מהם שורה ארוכה של קורבנות סחר ועבדות, שלא כולם מזוהים. חלק מן הנשים שנכלאו במחנות אלה שוחררו לאחר שמשפחותיהן שילמו כופר ניכר בסכומים של עד 50,000$, נאלצו לעסוק בזנות בישראל כדי לסייע למשפחה להחזיר את הכסף. תבניות נוספות שצוינו בישיבה שנערכה בכנסת היו של ניצול קטינות –  עבירה שהפרקליטות הדגישה כי היא מתייחסת אליה "כאל תחום של סחר בבני אדם בדפוסים הקשים". בפרשה אחת, שתי קטינות לא קיבלו אתנן כי אם אפשרות להתקרב לזמר שהיה מושא הערצתן. במקרה אחר היה זה אזרח ישראל שניצל ילדה בגיאורגיה תוך שיתוף פעולה עם אמה של הילדה. מקרים אלה שונים במידה רבה מן התבניות שהיו מוכרות בעבר. כולן מלמדות על ניצול חמור, אך לא בהכרח על סחר.

העובדה כי כיום לא נדרשות אשרות מחלק ממדינות מזרח אירופה מהן נדרשו אשרות בעבר שנויה במחלוקת, ומשתלבת בדיון עולמי בנושא זה, בין תומכי מדיניות הסרת המחסומים ועידוד הגירה חופשית, כדרך הטובה ביותר למאבק בסחר, לבין חסידי הגבלת ההגירה. בישראל יש הטוענים כי הדבר מקל על הבאת נשים לכאן לצורך עיסוק בזנות, אך אין ספק כי יש למדיניות זו גם היבטים חיוביים.

דרך טיפולה של מדינה בסחר בנשים איננו נמדד בהכרח במספר עבירות הסחר המתרחשות בה, כי אם במאמצים שהיא עושה למיגור התופעה. במקרים שצוינו לעיל, בהם היה קיים חשד לסחר לזנות, פעילות הרשויות בנושא סחר בנשים בשנים האחרונות התמצתה בדיון בעל אופי פורמאלי לחלוטין בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, שסמכויותיו מוגבלות ממילא. על אף היותו היחיד השומע לא פעם סיפורים אלה הוא אינו מתמודד עמם כראוי. דייני בית הדין, שרבים מן הפרוטוקולים שלהם נכתבים בשיטת "גזור והדבק", מציינים על פי רוב כי "נשקלו השיקולים הרלבנטיים", מבלי לפרט מהם אותם שיקולים, ומציינים כי אין זה מתפקידו של בית הדין לבצע בירורים מול משטרת ישראל או רשות האוכלוסין, גם כאשר קיים חשד כי מדובר בקורבן סחר.  בפרוטוקול חריג שתוכנו מטריד במיוחד, אשר פורסם בסוף חודש נובמבר 2015, מתייחס בית הדין לתופעה, ועומד על שיטת העבודה של פקחי רשות ההגירה בתחום זה, שיש בה, לכל הפחות, טעם לפגם. בשל חשיבותם של הדברים שנכתבו בפרוטוקול זה, הם יובאו כאן בשלמותם:

מוצא אני לנכון לציין כי במהלך הימים האחרונים מדובר במקרה שלישי שבו נעצרות נשים תיירות מחו"ל, שלכאורה עוסקות במתן שירותי מין תמורת תשלום בדירות דיסקרטיות באזור תל אביב. בכל אותם מקרים, מדובר בדפוס פעולה דומה של פקחי רשות ההגירה. אחד הפקחים מתקשר למספר פלאפון המופיע באתר האינטרנט שבו מתפרסמות מודעות בנוגע למתן שירותי מין בתשלום. הפקח אומר לאדם העונה לפלאפון, כי ברצונו לקבל שירותי מין מבחורה שתמונתה מופיעה באתר. לפקח נאמר להגיע לדירה שבה ממתינה לו הבחורה, וזאת לכאורה לצורך קבלת שירותי מין ממנה. הפקח מקבל פרטים מדויקים של כתובת הדירה וכן על גובה התשלום. לאחר מכן, הפקח עם אנשי צוות נוספים מגיע לאותה דירה וכשהאישה פותחת את הדלת הפקחים מזדהים בתור פקחי רשות ההגירה, בודקים את מסמכיה ואם מדובר בתיירת, הם מעכבים אותה להמשך טיפול במשרדי רשות ההגירה. בפעילות זו הפקח לכאורה חושף לכל הפחות שתי עבירות פליליות שנעשות ע"י מפעיל האתר ובעל הדירה – הבאת אדם לידי מעשה זנות והשכרת מקום לשם זנות. נשאלת השאלה האם רשות ההגירה אינה אמורה לתאם פעילות מעין זו עם משטרת ישראל? האם הדיווח על פעילות פלילית שלכאורה נחשפת ע"י פקחי רשות ההגירה מועבר לגורמים המוסמכים במשטרת ישראל? לבית הדין אין מידע בעניין זה. סבורני, כי ראוי שהמחלקה המשפטית של רשות ההגירה תבחן את הנושא הנ"ל ואת הצורך לתאם פעילות של פקחי רשות ההגירה עם משטרת ישראל לצורך העמדת גורמים עבריינים לדין.

בכך מתמצה אם כן פעילותה של רשות האוכלוסין: איסוף מודיעין מתוך מודעות פרסום לשירותי מין, מעצר נשים וגירושן. התפיסה של מאבק בסחר באמצעות פעולה רב-זרועית התפוגגה, והנשים אף אינן מופנות למערכות שהוקמו במיוחד עבורן, כגון המקלט והסיוע המשפטי. העובדה כי הטיפול בנשים כולל הליכים מנהליים חלקיים בלבד, לא פעם ללא ביקורת משטרתית כלשהי, צריכה להדליק נורות אזהרה אדומות אצל כל המעורבים בדבר.

המשטרה מצדה התמקדה לא פעם בטיפול בזנות המקומית דווקא. טיפול זה לא הועיל כלל ועיקר למאבק בסחר בנשים, כי אם התמקד במטרד הנגרם לציבור (ונדמה כי הגיעה העת לשינוי שם היחידה המטפלת בכך, "מחלק מוסר") ולאו דווקא בנזק הנגרם לנשים עצמן, כפי שהודה נציג המשטרה בעניין חדד:

אני רוצה להבהיר שהתלונה על מטרד לא קשורה לחוק שאנחנו עוסקים בו כרגע [חוק איסור סחר, נ.ל]. גם באזורי תעשיה אנשים מתלוננים, יש משרדי עו"ד, רו"ח ועסקים שזה מפריע להם. לצורך העניין אני יודע על בתי בושת שפועלים בתחנה המרכזית הישנה אני לא מטפל כי אני לא בא לפגוע בבנות. לאף בן אדם אני לא מאחל לגור ברחוב דיזנגוף, ארלוזורוב  וקונה דירה במיליון דולר ושמולו תהיה דירה עם בנות ואפילו אם אין שם קונדומים על הרצפה או תנועה של לקוחות שכמובן הם מהווים מטרד עצם הידיעה שקניתי דירה עכשיו במיליון או שני מיליון ₪ יש דירה שמתנהל בה בית בושת הם פונים אלינו לטפל בבעיה זו.... אין שם עבירות נלוות כמו סרסרות וסחר בנשים לפעמים זה רק 3 בנות עובדות ומנהלות עצמן אבל המקום מהווה עדיין מטרד לאותו שכן שגר שם ממול ומישהו צריך לטפל בזה

המגבלות שהוטלו על המוקד לפליטים ולמהגרים בכניסה למתקני הכליאה למהגרים מציבות את הרשויות לבדן במשימת האיתור, משימה בה הן כשלו שוב ושוב במקרים המתוארים לעיל. הפרוטוקולים המגיעים לידי המוקד משרטטים תמונה של טיפול לקוי ובלתי מספק בתופעה ונדמה כי חלה נסיגה חמורה אצל רשות האוכלוסין, באיתור וטיפול במקרים של סחר בבני אדם ובקורבנות של עבירות נלוות. פנייה של המוקד בנושא זה מינואר 2015 אל מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה לא נענתה, ולאחרונה נערכה פנייה נוספת אל מנכ"לית משרד המשפטים.

שירותי רווחה מוענקים, כאמור, לקורבנות סחר שהוכרו על ידי המדינה, ובחלק מן המקרים גם באמצעות מרכז יום שהוקם תחת מסיל"ה (שירותי הרווחה של עיריית תל אביב) בשנת 2013. בשנת 2010 התרחב טיפול הרווחה גם אל תחום הזנות הישראלית. ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, החליט להקצות לתחום זה סכום של 10 מיליון שקלים. במימון זה הוקמו עמותות סלעית ואופק נשי, שהעניקו מקלט וסיוע לנשים ישראליות שעסקו בזנות, במרכזי יום, הוסטל ודירות חירום בתל אביב ובחיפה. עמותות אלה הצטרפו אל מרפאת לוינסקי שכבר פעלה שנים ארוכות בשטח מטעם משרד הבריאות באבחון וטיפול במחלות מין.

כפי שמתרחש תמיד, גם כיום סוחרי נשים ועבריינים אחרים מצויים צעד אחד לפני רשויות המדינה, והם לומדים במהירות (ולעתים קרובות גם ביעילות) כיצד ניתן לגבור על מכשולים המוצבים בדרכם. תבניות חדשות אלה הן חלק מן המענה שלהם למדיניות האכיפה שגברה, עד להיפוך המגמה שחל לאחרונה. העובדה שהביקוש נותר על כנו, הן בתחום הזנות, והן בתחומים אחרים, מעודדת את המשך הסחר.

הסחר שהיה מוכר בעבר בישראל שינה במידה רבה את פניו. לא כל התבניות עולות בקנה אחד עם הגדרת הסחר כפי שהיא קיימת היום בחוק העונשין. הדגש, בתקופה זו, צריך להיות על גמישותן של הרשויות: אין זה הזמן לדבוק בהגדרה דווקנית של עבירת הסחר או בהתמקדות בתחום הפלילי. יש לברך על הגדלת תקציבי השיקום של רשות הרווחה, אך גם לחתור להקמתה של קרן החילוט אליה צריכים לעבור כספי סוחרים שחולטו וקנסות לטובת שיקום הנשים. יש להוסיף ולהעניק אשרות שיקום ובמידת הצורך להאריך את תוקפן. כמו כן, טיפול פלילי צריך להיעשות בתבונה, מבלי לפגוע במי שהחוק מתיימר להגן עליהן דווקא.

 

מאת עו"ד נעמי לבנקרון, דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב