נשים מוכות מהגרות – הנצחת מעגל האלימות

מערכת יחסים זוגית המאופיינת באלימות בין בני הזוג, מכונה בקרב אנשי המקצוע "מערכת ממלכדת". היא אוצרת אווירת אימה ופחד, היא הופכת את האישה תלותית בבן זוגה, ושוללת ממנה את הכושר להגן על האינטרסים שלה. התלות בבן הזוג המכה, אשר פעמים רבות, כבענייננו, מבודד את האישה חברתית ובכך מעצים את תלותה בו, עשויה לקבל מאפיינים של מערכת יחסים שבין שובה ושבויה. תופעה זו מכונה על ידי החוקרים "צמידות טראומטית". משום כך, ומשום גורמים נוספים, ובכללם פערים כלכליים וחברתיים, המאפיינים חלק מן הנשים המוכות ובהן נשים מהגרות, מתקשות נשים מוכות לעזוב את מערכת היחסים האלימה ולהימלט מבן הזוג. מטעמים אלה מטעמים אלה נודעת חשיבות קריטית לתמיכה ולעזרה שתקבלנה נשים לאחר עזיבתן את הבית (ר': ל' בילסקי "נשים מוכות: מהגנה עצמית להגנת העצמיות" פלילים ו 5 (1997);  ל' קסן "ה'עצמי' המורחב בסיפורי חיים של נשים מוכות וגברים אלימים" חברה ורווחה כ (2) 129; ר' לב ארי וד' יאירי "אסור להרים ידיים" (1996); Davis L.V. Hagen J.L. “The problem of wife abuse: The interrelationship of social policy and social work practice” Social Work 37(1), 15 – 20 (1992); Mills L. “Empowering battered women transnationally:  The case for postmodern intervisions” Social Work 41(3), 261 – 268 (1996)).

המצוקה והייאוש, שהם מנת חלקן של נשים שסבלו אלימות או התעללות, חריפים במיוחד בקרב נשים מהגרות, אשר פגיעותן רבה, ודרכן אל רשויות הסעד והאכיפה אינה קלה. נשים אלה מוצאות עצמן קורבן להתעללות בארץ, בה הן נמצאות לא פעם לבדן, ללא תמיכה של קרובים ובני משפחה. יכולתן הכלכלית ויכולת ההשתכרות שלהן מוגבלות מאוד, והן תלויות בבן זוגן המקומי. הן אינן יודעות את זכויותיהן ומתקשות לבררן. לכל אלה נוסף האיום בדבר גירושן מן הארץ, אם חלילה ידווחו לרשויות על מצוקתן, והדבר ייוודע למשרד הפנים.

הליכי הגירה ומעמד מעניקים כוחות עצומים ל"ספונסרים" מקומיים. גבר אלים ומתעלל, אשר יודע כי זוגתו המהגרת תלויה בו לצורך הסדרת מעמדה במדינה שאליה העתיקה את מרכז חייה, עלול לנצל זאת. מהגרת בעלת מעמד ארעי או ללא מעמד כלל, המצויה בתחתית הסולם החברתי, ואינה יודעת, מתקשה, או חוששת לעמוד על זכויותיה – היא טרף קל. למעשה מקבל בן הזוג האלים והמתעלל לידיו את הזכות להחליט האם תקבל אשתו מעמד או תזכה להישאר בישראל. אם יבחר לעשות זאת – ידאג לפנות אל לשכת משרד הפנים ולהגיש עמה בקשה מתאימה להסדרת מעמדה או להארכת רישיונה. אם יסרב – תעמוד בת הזוג בפני שוקת שבורה. יתרה מזו, אם תעזוב האישה המהגרת את בן זוגה האלים, תאבד את "הספונסר" בזכותו תוכל להסדיר את מעמדה.

הגבר המכה זוכה לשלוט בזוגתו, והסדרת המעמד בישראל הופכת נדבך בדפוס השליטה. למעשה, מקבל בן הזוג המכה לידיו את הזכות להחליט האם תקבל אשתו מעמד והאם תזכה להישאר בישראל. תוצאה זו מעצימה את שליטתו בה, את בידודה ואת מסכת האיומים, שהרי ללא רישיון ישיבה בתוקף יקשה עליה להסתובב באופן חופשי, לעבוד, ליהנות מזכויות בריאות ומזכויות סוציאליות, ובבוא העת היא תיעצר ותגורש מן המדינה. אי מתן מעמד עצמאי לנשים מהגרות, שסבלו אלימות והתעללות, משמעותו המעשית היא עשיית יד אחת עם האלימות ועם בן הזוג המכה, והותרת ההכרעה  מה יעלה בגורלה של האישה המוכה בידי בן זוגה האלים.

אין צורך להכביר מלים על כך שמיגור תופעת האלימות במשפחה בכלל, ומיגור האלימות נגד נשים בפרט, הן משימות ראשונות במעלה שעל החברה ועל הרשויות כולן להירתם להשגתן:

"אם כל חטאת... [היא] שתיקת החברה, החל באלה היודעים על מסכת ההתעללויות ואינם מדווחים על כך, וכלה ברשויות שאינן מתערבות במידה הדרושה. מחקרים רבים הראו, כי אדישותה של החברה והתעלמותה ממעשי האלימות בחוג המשפחה מאפשרים התפתחות דינמיקה של אלימות גוברת והולכת... המסקנה המתבקשת היא כי הדרך הראויה למניעת תגובות ייאוש של הקורבן הוא שינוי ביחס החברה לאלימות במשפחה." (ע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 647,       656-655 (1995)).

בנסיבות אלה, שיקול הדעת הרחב, המסור לרשות האוכלוסין בסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 המסדיר את מתן רשיון הישיבה בישראל, מחייב כי אף הרשות תיטול חלק בחובה המוטלת על כל אחת ואחת מרשויות המדינה להילחם בתופעה החמורה של אלימות במשפחה. על רשות האוכלוסין לעודד נשים זרות, הסובלות התעללות, לעזוב את בני זוגן ולעמוד ברשות עצמן.

בשנים האחרונות נראה לכאורה שרשות האוכלוסין מכירה בחובה זו. לאחר שנים, בהן גישת הרשויות היתה כי בת הזוג המהגרת תלויה לחלוטין בבן זוגה הישראלי, וכי מעת שפקע הקשר הזוגי מכל טעם שהוא – לרבות אלימות והתעללות – אין לבת הזוג עוד כל עילה לקנות מעמד, הכירו הרשויות בחובתן לפעול אף הם להגנה על נשים שסבלו אלימות והתעללות מצד בני זוגן הישראלים. ביום 18.4.2007 אימצו המשיבים מדיניות בעניין, אשר עוגנה ב"נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי", הוא נוהל נשים מוכות.

חרף טענה הנשמעת מעת לעת מפי פקידי רשות האוכלוסין, המדיניות שנקבעה אינה לפנים משורת הדין. גיבוש המדיניות בעניין והוצאתה אל הפועל מתיישבים עם האינטרס הציבורי להיאבק באלימות נגד נשים ולמגרה. עמד על כך בית המשפט העליון בעע"ם 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים (פסק דין מיום 27.2.2011) מפי השופטת ע' ארבל:

"יש מקום להתייחס לטענת המשיבים כי הנוהל נקבע לפנים משורת הדין. ראשית, משנקבע הנוהל, אין עוד מקום לדון האם עצם עיגון השיקולים הוא בבחינת 'לפנים משורת הדין' שכן די בכך שיישקלו שיקולים רלוונטיים אלה בכל מקרה ומקרה אף מבלי שיוסדרו בנוהל מוסדר, או שמא חלה על המשיב חובה לפרוס את שיקולים אלה בנוהל כאמור. כשלעצמי אני סבורה שלאור חשיבות האינטרס הציבורי במיגור תופעת האלימות כלפי נשים עליה ארחיב להלן, והעובדה כי לא מדובר במקרי אלימות חריגים אלא לצערנו בתופעה הפושה בחברתנו – אכן היה מקום בעיגון השיקולים בנוהל (לענין חובת הרשות השלטונית לקבוע במקרים מסויימים הנחיות מינהליות, ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב' 791 (1996)). מכל מקום, משנפרשו השיקולים הרלוונטיים להחלטה האם יש להעביר לבחינת הועדה ההומניטארית את המקרה לשם בחינת הענקת מעמד, וככל שההחלטה מתבססת על שיקולים אלה, אין ההחלטה בבחינת לפנים משורת הדין, שכן על אף שיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים, כללי המשפט המינהלי בכל הנוגע להפעלת שיקול דעת זה הינם חלק מן הדין (ראו והשוו: בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל,  פסקאות 12, 17 לפסק דינו של השופט פוגלמן (לא פורסם, 5.12.10‏)).

[...]

אתייחס תחילה לשיקול העומד ביסודו של הנוהל – עידוד נשים שנפלו קורבן לאלימות מצד בעליהן להתלונן על מעשיהם ולצאת ממערכת היחסים האלימה. כפי שמציינת העותרת, אכן שיקול זה חורג מגדרי ההגנה על זכותה של אשה פלונית, אל עבר תחומי האינטרס הציבורי במיגור והוקעת מעשי אלימות במשפחה, שעל חשיבותו עמדתי לא אחת (ע"פ  1855/05 פרישקין נ' מדינת ישראל, פסקה 13 ואילך לפסק-דיני (לא פורסם, 24.3.08); ע"פ  11917/04 נורדיצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.05)).

הצורך לשרש תופעה כעורה זו וחשיבות האינטרס הציבורי באים לידי ביטוי בפיתוח כלים משפטיים בפסיקה ובחקיקה להגנה על נשים הנופלות קורבן לאלימות מצד בני זוגן. ההתפתחות המשפטית נעשית מתוך הכרה במאפייניהם הייחודיים של מקרי אלימות שכאלה, לאור הניגוד בין ציפייתה של האשה כי ביתה ישמש מבצרה, לבין נפילתה קורבן לפגיעה חריפה כל-כך בגופה, בכבודה ובביטחונה; בין אופיו הסגור והאינטימי של התא המשפחתי, לבין הפגיעה החמורה באשה שחברתנו מחוייבת בהגנתה. נוסף על התייחסות המחוקק באופן נקודתי לסוגיה בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, ראו למשל בתחום הפלילי: ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81 (1993); ע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 647 (1995), שבמידה רבה בעקבותיו תוקן חוק העונשין, תשל"ז-1977 והוסף לו סעיף 300א המתייחס לענישה מופחתת ברצח שבוצע בעקבות התעללות חמורה ומתמשכת מצד הנרצח; ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534 (2002); ע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.07). כן ראו ע"פ 7844/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.10), בו ציין השופט א' רובינשטיין בפרט כי החסמים העומדים בדרכה של כל אשה מוכה ומונעים ממנה פעמים רבות להתלונן ולצאת ממערכת היחסים הפוגענית, מתעצמים מקום בו מדובר בבת זוג שאינה בת המקום והארץ. מטבע הדברים, חלק ניכר מההתפתחויות המשפטיות היו בתחום הפלילי, אולם ניתן להצביע על ביטויים לחשיבותו של אינטרס ציבורי זה אף בתחומים אחרים כגון התחום הנזיקי (ע"א 9063/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 22.6.05; תמ"ש (י-ם) 18551/00 ק.ס נ' ק.מ (לא פורסם, 7.6.04)), והתחום המינהלי, שהנוהל שלפנינו מהווה ביטוי של פיתוחו. בהקשר זה ציינתי בעבר כי נוהל זה נועד על מנת למנוע מצב בו יחששו נשים נפגעות אלימות להתלונן פן תאבדנה זכויותיהן להסדרת מעמדן בישראל (בג"ץ 6247/04 גורודצקי נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.3.10)". (שם, פסקאות 12 ו-14 לפסק הדין).

ר' עוד: עת"ם (י-ם) 8634/08 שם טוב נ' שר הפנים (פסק דין מיום 12.8.2009), פסקה 9 לפסק הדין  (להלן – עניין שם טוב).

למרות הדברים האלה, המציאות בפועל מלמדת כי רק במקרים בודדים יכולות נשים מוכות להנות מההגנה שאמור להעניק להם הנוהל והפער בין המדיניות המוצהרת ליישומה בפועל הוא רב. למרכז לסיוע משפטי לעולים של המרכז הרפורמי לדת ומדינה ולמוקד לפליטים ולמהגרים הגיעו בעשור האחרון עשרות מקרים של נשים מוכות שעזבו את מערכת היחסים הזוגית עם אזרח ישראלי. כמעט בכל המקרים לא היו הנשים מודעות לדבר קיומו של הנוהל והן נזקקו לייעוץ ולליווי משפטי כדי לממש את זכויותיהן ולהגיש בקשה. גם המנגנון איתו נאלצות נשים מוכות זרות להתמודד אינו נגיש. כדי להסדיר את מעמדן עליהן להגיע באופן יזום ללשכת רשות האוכלוסין, להגיש בקשה ולצרף לה מסמכים. אחרי הגשת הבקשה תחל תקופת המתנה ממושכת של חודשים ארוכים, העולה לעתים על שנה.

במקרים רבים בהם הגישו נשים בקשה  - הבקשה נדחתה והחל הליך ארוך וממושך של ערעורים והליכים משפטיים. הנסיון מלמד שנשים רבות שסבלו אלימות קשה והתעללות נמשכת אינן עומדות בתנאיו של הנוהל, ובקשתן למעמד נדחית. כך, למשל, מי שלא השלימה פרק זמן שקבוע בנוהל במסגרת ההליך להסדרת מעמדה כבת זוג של אזרח. כלומר, אישה שחווה אלימות כבר מראשית הקשר אנוסה להיוותר עם הגבר המתעלל חודשים ארוכים בטרם תוכל לעזוב אותו ולבקש להסדיר את מעמדה באופן עצמאי. הנוהל אינו חל גם על מי שמעמדה לא הוסדר כהלכה במהלך תקופת הקשר עם בן הזוג הישראלי, ואינו מביא בחשבון מקרים, בהם גברים אינם מסדירים את מעמדן של בנות זוגם כחלק מדפוס השליטה. לא פעם נשמעים סיפוריהן של נשים, שבני זוגן הישראלים הודיעו להן, שלא ישתפו פעולה עם הליך הסדרת מעמדן על מנת שתהפוכנה שוהות שלא כדין, תפחדנה לנוע בחופשיות ותהיינה צייתניות. נשים אחרות, שהחלו בהליך וקיבלו רישיונות ישיבה ארעיים, מספרות על סחיטה ועל התעללות שגוברת בהתקרב המועדים, בהם עליהן לפנות עם בני זוגן למשרד הפנים בבקשה לחדש את רישיונות הישיבה. בחלק מן המקרים הגבר פוגע כך בזוגתו, ובבוא השעה לחידוש הרישיון מסרב ללוות אותה למשרד הפנים, והיא הופכת שוהה שלא כדין. גברים אחרים מתעמרים בנשותיהם ומאיימים, כי בכל עת יוכלו לפנות למשרד הפנים בבקשה לקטוע את ההליך, ולדרוש כי תגורשנה מישראל. חלקם אכן פונים למשרד הפנים, ולאחר מכן חוזרים בהם, וכל זאת כדי למשמע את הנשים.

הגנה על נשים מוכות מחייבת מערכת נגישה, יעילה וגמישה. ההליך צריך להיות קצר משמעותית ולשם כך יש לקצוב אותו בזמן. בהינתן שאין המדובר עוד במדיניות שמחוץ לדין, אלא בהכרה בצורך להגן על נשים מוכות, הרי שאין צורך להעלות את עניינה של כל אישה מוכה לועדה ההומניטרית. יש לקבוע כי בהתקיים תנאים מסויימים (אשר חלקם, כולל האופן בו על אישה להוכיח כי היא אישה מוכה קבועים בנוהל הקיים) תהא אישה מוכה זכאית למעמד בישראל לתקופה שבסופה תוכל לקבל מעמד קבוע. ההגנה על נשים מוכות מהגרות תגדל והחברה הישראלית לא תפסיד דבר מאימוצן של עשרות בודדות של נשים, הזקוקות להגנה.

 

מאת עו"ד רעות מיכאלי, מנכ"לית המוקד לפליטים ולמהגרים