הריון בצל ההגירה

תקופת ההיריון היא תקופה אינטנסיבית, מלאת חרדות וציפיות עבור כל אישה: לצד ההתרגשות מבואו לעולם של תינוק חדש, קיימת גם הדאגה להתפתחותו התקינה ולבריאותה של האם; בצד חווית השינוי הגופני שעוברת האישה, ישנם גם חששות מחווית הלידה עצמה; ובנוסף, הציפיה לקראת האימהות מלווה גם בתהייה לגבי יכולת השילוב בין אימהות לקריירה, לגבי השינויים הצפויים בזוגיות ובתא המשפחתי, כמו גם לגבי היכולת לפרנס את המשפחה המתרחבת. 

כשמדובר במהגרות עבודה ובמבקשות מקלט, שנעדרות גב כלכלי ומשפחה תומכת בישראל, הדברים נעשים מורכבים  אף יותר: החששות הרגילים מועצמים, ועליהם מתווספת שכבה נוספת של טרדות. תקופת ההיריון מדגישה עבור חסרות המעמד בישראל את האפליה התמידית שבה הן נתונות ביחס לתושבות המדינה, ומחדדת את המשמעות של להיות מהגרת בישראל – להיות שקופה, להיות מודרת מרשת הביטחון שמקנים שירותי הבריאות והרווחה הציבוריים, ולהיות במאבק מתמיד על מה שלתושבות המדינה הוא כמעט מובן מאליו.  בסקירה הבאה נתאר חלק מהאופנים שבהם מתבטאת האפליה הזו.

מעמד, תעסוקה, ופרנסה

עבור מהגרות עבודה רבות, גילוי עובדת הריונן עלול לעורר יחס אמביוולנטי: לצד השמחה וההתרגשות, מתלווה גם החשש מפני גירוש ופרידה מהרך הנולד ו/או מבן הזוג, אבי התינוק. חשש זה הוא מוצדק לנוכח המדיניות הרשמית והעקבית של רשות האוכלוסין וההגירה כלפי מהגרות עבודה בהיריון, שמונעת מהחשש מהשתקעות של מהגרי העבודה בישראל, ועל כן היא מבקשת למנוע ולאסור כל מה שנתפס כניסיון להשתקעות שכזו, ובכלל זה הקמת תא משפחתי. כך, עד לא מזמן, מהגרת עבודה שהרתה ניצבה מול בחירה קשה, כמעט בלתי אפשרית: או לשלוח את תינוקה למדינת מוצאה תוך שהיא נשארת בארץ מאחור וממשיכה לעבוד למחייתה, או לעזוב לאלתר את ישראל יחד עם תינוקה, תוך אובדן אפשרותה לפרנס אותו. בהמשך לכך שונה הנוהל כך שהוא חייב את מהגרת העבודה לעזוב את ישראל עם תינוקה שלושה חודשים לאחר הלידה, אולם לאחר שנפסלה מדיניות זו על ידי ביהמ"ש העליון הותקנה תקנה חדשה תחתיה, לפיה במידה ואבי התינוק אינו תושב ישראל, הרי שעם הולדת התינוק נדרשת עזיבתו של אחד מהוריו, לבחירת בני הזוג. לפיכך, מהגרת עבודה שנכנסת להיריון בישראל היום נדרשת לבחור בין שמירת מעמדה החוקי ואשרת עבודתה, במחיר של פרידה מאבי התינוק וגידולו בכוחות עצמה; לחילופין, באפשרותה "לבחור" בפרידה כפויה מתינוקה והשארתו לטיפולו של אביו בישראל. בנוסף נתונה בפני שני ההורים האפשרות לעזוב את ישראל עם תינוקם ולחזור לארץ המוצא, תוך קיפוח יכולתם להשתכר ולפרנס את משפחתם. במקרים בהם שני ההורים אינם תושבי אותה מדינה, עזיבה שכזו כרוכה גם בפירוקו של התא המשפחתי. מיותר לציין עד כמה אומללה היא הבחירה שניצבת בפני האישה ההרה, ועד כמה היא מעיבה על שמחת גילוי ההיריון.

עבור מבקשות מקלט מאריתריאה ומסודאן, החששות עם הכניסה להיריון לובשים צורה אחרת, אשר גם כן נקשרת להיבטים כלכליים ותעסוקתיים. נכון להיום, מבקשות המקלט הללו אמנם מוגנות בפני גירוש לארץ מוצאן, אולם הגנה זו אינה כוללת זכויות סוציאליות נוספות, לרבות אישורי עבודה כדין. יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש העליון כי האיסור להעסיק מבקשי מקלט לא יאכף וכך בשנים האחרונות מצויה העסקתן של מבקשות המקלט באיזור "אפור", בין החוקי לבלתי חוקי. מצב זה מגביל את השתלבותן של מבקשות המקלט בשוק העבודה, ופותח את הפתח לניצולן בידי המעסיקים.

באופן טבעי, במקרה שבו מבקשת המקלט בהיריון, היא הופכת לפגיעה ולחשופה עוד יותר לניצול מצד המעסיקים. ראשית, יש לזכור כי בהיעדר רשיונות עבודה, ההיצע התעסוקתי שפתוח בפני מבקשות המקלט מוגבל מלכתחילה לעבודות כפיים מפרכות, בעיקר עבודות ניקיון, לעיתים במשמרות סביב השעון. עם התקדמות ההיריון, עלולה עבודה זו להכביד על ההרה, עד לכדי סיכון ההריון. אולם בהיעדר אופציה אחרת, תעדיף האישה להמשיך להחזיק במשרתה גם אם זו מערבת עבודה מאומצת. אל מרפאת רל"א הגיעה לאחרונה אישה בחודשי היריון מתקדמים שנאלצה להתאשפז עקב עבודתה המאומצת. לאחר שחרורה התעקשה לחזור לעבודתה חרף הסכנה לבריאותה ולבריאות העובר, משום שחששה מאובדן פרנסתה.

בנוסף, על אף שקיים איסור מפורש בחוק על פיטורי אישה בהיריון, ללא קשר לשאלת מעמדה האזרחי, הרי שנתונים שנאספו בעמותת "קו לעובד" מעידים על מגמה מדאיגה של הפרה בוטה של חוק זה. מגמת הפיטורין של מבקשות מקלט בהיריון הינה דוגמאת קיצון להפרה השיטתית של זכויותיהן כעובדות, והיא נוספת על הפרות נוספות, החל מסירוב לתת תלושי שכר, עבור בסירוב לשלם עבור עבודה בשעות נוספות, וכלה באי תשלום זכויות סוציאליות והפרשות לפנסיה. אך חשוב להדגיש שההשלכות של פיטורי אישה בהיריון חורגות אל מעבר לאובדן מיידי של מטה לחמן: ברוב המקרים הפיטורין כרוכים גם באובדן הזכאות לזכויות מביטוח לאומי, לרבות הכיסוי לאשפוז בלידה וחופשת הלידה שלאחריה.

על אף שהחוק בישראל מחייב תשלום דמי ביטוח לאומי עבור כל העובדים, ועל אף שגם נשים שעובדות ושאינן תושבות המדינה זכאיות לדמי לידה, מענק אשפוז, ומענק לידה מביטוח לאומי, הרי שבפועל רבות מהן אינן זוכות לתשלומים הללו, בין אם משום שמעסיקיהן לא שילמו בעבורן ביטוח לאומי כלל או באורח סדיר כפי שנדרש בחוק, בין אם משום שנשים אלו לא השלימו את תקופת העבודה הנדרשת על מנת להיות זכאיות לתגמולים מביטוח לאומי. במקרים רבים אם כן מוצאות עצמן חסרות המעמד מפוטרות לאלתר עם היוודע עובדת היריונן, ללא מקור פרנסה, ותוך איבוד זכאותן לזכויות מביטוח לאומי – דווקא בשעה שבה הן זקוקות להללו יותר מכל.  כתוצאה מכך, בעקבות הלידה נזקפים לחובתן חובות כבדים לבתי החולים, מה שכמובן מוסיף על הנטל והדאגות הכלכליות היומיומיות שעימן הן נאלצות להתמודד.

 

שירותי בריאות

ככל הנראה, תחום שירותי הבריאות וניטור ההריון הוא התחום שבו ניכרת במובהק האפליה בין תושבות המדינה ההרות לבין מקבילותיהן חסרות המעמד. בעוד שהלידה עצמה נכללת במסגרת מצבי חירום שכלולים ב"חוק זכויות החולה", ומשכך נשים חסרות מעמד זכאיות לשירותי בריאות בעת הלידה בכל בתי החולים, הרי שלא כך הוא הדבר לגבי מעקב וניטור היריון.

 מערכת הבריאות הציבורית בישראל מכירה בחשיבותו של מעקב היריון סדיר לשם זיהוי מוקדם של בעיות בריאותיות ומומים, לשם מניעת סיבוכים בלידה ולאחריה, כמו גם לשם חינוך האם והעברת מידע על הטיפול בילוד. ולראייה, במסגרת "סל הבריאות" מוצעות לתושבות ישראל סוללת בדיקות מומלצות הניתנות במהלך תקופת ההיריון, כאשר מעקב ההיריון נעשה בד"כ בקופות החולים על ידי "אחות היריון", ובפיקוח רופא הנשים של האישה. עובדה זו רק מעצימה את הפער שבין השירותים הרפואיים שניתנים במסגרת מעקב היריון לתושבות ישראל, לבין המענה החלקי – או לעיתים אף היעדר המענה כלל – שניתן לנשים בהיריון המתגוררות בישראל אך הינן חסרות מעמד, ומשכך גם אינן כלולות תחת "חוק ביטוח בריאות ממלכתי". אוכלוסיה פגיעה ומוחלשת זו נותרת פעמים רבות ללא כל מעקב היריון, מה שמעמיד את הנשים כמו גם את הילודים בסיכון ממשי לחייהם, כמו גם לפגיעות ארוכות טווח.

האפשרות היחידה של אישה חסרת מעמד בישראל היום לקבל מעקב היריון דרך קופות החולים ובדומה לישראליות, הינה בהתאם לצו עובדים זרים, באמצעות "ביטוח עובד זר". ואולם מענה זה הוא חלקי בלבד. לפי צו עובדים זרים,  נשים שמבוטחות ב"ביטוח עובד זר" דרך המעסיק זכאיות למעקב היריון הזהה לזה שנכלל בסל הבריאות, אך רק לאחר תשעת חודשי העבודה הראשונים שלהן בארץ. בנוסף, בהיותן חברות למטרת רווח, חברות הביטוח לא עושות מאמצים ליידע ולעדכן את המבוטחות לגבי זכויותיהן, ובפועל נמנעות לכסות את הבדיקות בתירוצים שונים. זאת ועוד, עצם העובדה שפוליסת הביטוח נמצאת בידי המעסיק ולא בידי העובדת הופכת את ההתנהלות מול חברת הביטוח למסובכת שבעתיים, ומובילה לקיפוח זכויותיה של המבוטחת.

כזה היה המקרה של סמרת (שם בדוי) מבקשת מקלט בשלבי היריון מתקדמים, שהיתה זכאית למעקב היריון דרך ביטוח הבריאות שעשה לה מעסיקה. היא אובחנה כסובלת מסוכרת היריון ונדרשה למעקב היריון בסיכון גבוה. והנה יום אחד החליט מעסיקה לפטרה, והפסיק את תשלום דמי הביטוח באחת. מספר ימים מאוחר יותר, כשהגיעה לבדיקה התקופתית שנקבעה לה במרכז לבריאות האישה בו היתה מטופלת, גילתה לתדהמתה כי אין כיסוי לבדיקות שלהן היא זקוקה, והיא נאלצה לחזור כלעומת שבאה. כשביקשה לברר כיצד תוכל לחדש ולהמשיך את הביטוח בכוחות עצמה, נתקלה בסירוב של מעסיקה לשעבר לשתף פעולה ולהעביר לה מידע על זהותה של חברת הביטוח שבמסגרתה היא בוטחה. כך נמנע ממנה לממש את זכותה להמשך פוליסת הביטוח, והיא נותרה ללא כל אפשרות לרכוש ביטוח שיכסה את הבדיקות במהלך הריונה.

כמו סמרת, נשים רבות - מהגרות עבודה, מבקשות מקלט, וחסרות מעמד אחרות - נותרות ללא ביטוח רפואי, ועליהן להסתמך על פתרונות "אד הוק", זמניים, מבוזרים, וחלקיים, בדיוק בעת שנדרש עבורן מענה שיטתי, מקיף, ומסודר.

הפיתרון העיקרי שמוצע לנשים חסרות המעמד והביטוח הוא ניטור הריון במסגרת תחנות טיפות חלב הפזורות ברחבי הארץ. ואולם בפועל אין אפשרות לנהל מעקב היריון שלם רק דרך תחנות טיפת חלב, ללא פיקוח של רופא מטפל. זאת משום שמרבית הבדיקות הנדרשות במסגרת מעקב היריון אינן ניתנות במסגרת תחנות טיפת חלב וכרוכות בהפניה לקופות החולים. בהיעדר ביטוח רפואי, נותרות הנשים חסרות המעמד ללא אפשרות לבצע את הבדיקות הנדרשות.

 

בעוד שברחבי הארץ אין מענה בנוסף על תחנות טיפות חלב, הרי שבאיזור המרכז יכולות הנשים לפנות למרפאת הפליטים של טרם אשר ממוקמת בתחנה המרכזית החדשה בת"א. במרפאת הפליטים תקבלנה הנשים מעקב בסיסי הכולל בדיקת היריון, אולטרסאונד הריוני ללא סקירת מערכות, בדיקת דם ובדיקת רופא בעלויות מופחתות. ועדיין, חסרות מעמד המתגוררות בפריפריה, בעיקר כאלו המצויות בשלבי הריון מתקדמים, יתקשו מאוד להינות משירותי המרפאה.

 

העניין מטריד עוד יותר כשמדובר בהיריון בסיכון גבוה. הן לתחנות טיפת חלב והן למרפאת טרם אין כלים לטיפול בהיריון שכזה, ועל כן כשמתגלים במרפאת טרם מקרים של היריון בסיכון גבוה מופנות הנשים להמשך מעקב באחד מבתי החולים שבהסדר עימה (וולפסון, איכילוב או שיבא), אלא שבפועל, הללו מתקשות לקבל אליהן את כל ההפניות עקב עומס רב.  יוצא אם כן כי במידה והוא בכלל קיים, מעקב ההיריון שמוצע לנשים חסרות מעמד הוא מוגבל – הן מבחינה גיאוגרפית,  לאיזור ת"א, והן מבחינת היקף השירותים המוצעים במסגרתו.

 

הלידה ולאחריה

בהגיעה למחלקת היולדות לא תמו תלאותיה של המהגרת. מעבר לעוינות שקיימת בקרב חלקים מהאוכלוסיה הישראלית כלפי זרים, שמקבלת למשל ביטוי בחוסר נכונות לחלוק עם מבקשות המקלט חדר משותף במחלקת היולדות, עשויה מבקשת המקלט שכורעת ללדת להיתקל גם בבעיות תקשורת עם הצוות המטפל, ולעיתים אף ביחס משפיל מצד הצוות הרפואי בביה"ח. בהתאם לנהלי משרד הבריאות, עשוי הצוות לדרוש מהאישה ההרה לחבוש מסכה על פניה, מחשש שהיא לוקה בשחפת. מבקשות מקלט רבות מדווחות כי חוויה זו תרמה לתחושת הניכור וההשפלה שחוו במהלך שהותן בבית החולים.

והנה גם לאחר הלידה לא תמו המאבקים. בשנים האחרונות מסרבת רשות האוכלוסין וההגירה לרשום את שם האב באישור על הלידה שהיא מנפיקה, ומתנה את הרישום הזה בהצהרת ההורים   על היותם שוהים בלתי חוקיים. עתירה בנושא זה מתנהלת עדיין ועד שתושג הכרעה, נאלצים הורים רבים להסתפק ב"הודעת לידת חי" שמתקבלת מבית-החולים. אולם גם קבלתו של מסמך זה כרוכה בקושי משום שחרף הנחיותיו הברורות של מנכ"ל משרד הבריאות מ 2013, שאוסרות התנית מסירת המסמך בתשלום חובות, הרי שבפועל, עדיין קיימים מקרים בהם בתי החולים משתמשים בתעודה זו כאמצעי לחץ על היולדת הטרייה, שחשה מאויימת למשמע החובות שנצברו על שמה. חשוב להדגיש כי תיעוד שכזה חיוני לא רק לשם רישום הילד במדינת המוצא של הוריו, אלא גם להמשך החיים בישראל, למשל על מנת לרשום את הילד למערכת החינוך בישראל. בנוסף, בעבור מבקשי מקלט המסמך חיוני כהוכחה לקיומו של תא משפחתי, ובהיעדרו עלולה המדינה לא לחדש את אשרת השהייה של האב ולשלוח אותו למתקן חולות.

דרוש צעד אמיץ

מהלך ההריון וכן התקופה שלאחריה מהוות פריזמה מעניינת להדגמת מקצת הקשיים והאפליה המכוונת שממנה סובלות חסרות המעמד בישראל: מדינת ישראל מזמינה נשים לעבוד בשטחיה ונותנת להם רישיון עבודה כחוק – אך עושה ככל שביכולתה למנוע מהן להקים משפחה ולהשתקע בישראל, הגם שהיא מאפשרת להן לשהות בישראל שנים רבות; ההימנעות מלהסדיר את מעמדן של מבקשות המקלט חושף אותן לניצול במקום העבודה, שרק מתעצם בתקופה הקריטית של הריונן; הקישור שנעשה בישראל בין תושבות לבין נגישות לשירותי הבריאות והרווחה הציבוריים, שולל הלכה למעשה מנשים רבות מעקב היריון סדיר, והפרטת ביטוחי העובדים הזרים לידי חברות הביטוח הפרטיות משמרת יחסי כוחות פוגעניים, שפעמים רבות מובילים לשלילת הכיסוי הביטוחי מהאישה ההרה, בדיוק בשעה שהיא זקוקה לו יותר מכל. ולבסוף, גם קשיים בירוקרטיים והיעדר גישור תרבותי ושפתי מעמיסים על היולדות קשיים מיותרים, הנוספים על החרדות הקיומיות שהן מנת חלקן.

לפני כשנתיים הוקמה ביוזמת משרד הבריאות "הועדה המייעצת למנכ"ל בנושא בריאות מהגרים", שלקחה על עצמה את המשימה למפות את הבעיות העיקריות שכרוכות בבריאותם של מהגרים בישראל ולמצוא להם פתרונות ביעוץ ובתיאום מול הגופים השונים. במהלך ארבע פגישותיה האחרונות של הועדה, לקראת סוף 2014, נדונה סוגיית ההריון של חסרות המעמד בישראל בצורה נרחבת, ונפרשו הבעיות השונות שעימן נתקלות חסרות המעמד, כמו גם הצוותים הרפואיים שבאים עימן במגע. יש לקוות שלאחר שפורטו החסרים ואובחנו הבעיות, יגיע גם שלב הריפוי והתיקון. אולם כפי שעולה מהסקירה שלעיל, על מנת שיתרחש שינוי ממשי במצבן של מהגרות בהיריון, נדרש שינוי מהותי וכלל מערכתי בעצם יחסה של המדינה לחסרות המעמד: נדרש צעד אמיץ, שיכיר בזכותן של מי ששוהות כאן לתקופות ארוכות, של לממש את זכויות האדם הבסיסיות – לבריאות, לרווחה, ולעבודה – הגם אם אינן תושבות המדינה.תקופת ההיריון היא תקופה אינטנסיבית, מלאת חרדות וציפיות עבור כל אישה: לצד ההתרגשות מבואו לעולם של תינוק חדש, קיימת גם הדאגה להתפתחותו התקינה ולבריאותה של האם; בצד חווית השינוי הגופני שעוברת האישה, ישנם גם חששות מחווית הלידה עצמה; ובנוסף, הציפיה לקראת האימהות מלווה גם בתהייה לגבי יכולת השילוב בין אימהות לקריירה, לגבי השינויים הצפויים בזוגיות ובתא המשפחתי, כמו גם לגבי היכולת לפרנס את המשפחה המתרחבת. 

כשמדובר במהגרות עבודה ובמבקשות מקלט, שנעדרות גב כלכלי ומשפחה תומכת בישראל, הדברים נעשים מורכבים  אף יותר: החששות הרגילים מועצמים, ועליהם מתווספת שכבה נוספת של טרדות. תקופת ההיריון מדגישה עבור חסרות המעמד בישראל את האפליה התמידית שבה הן נתונות ביחס לתושבות המדינה, ומחדדת את המשמעות של להיות מהגרת בישראל – להיות שקופה, להיות מודרת מרשת הביטחון שמקנים שירותי הבריאות והרווחה הציבוריים, ולהיות במאבק מתמיד על מה שלתושבות המדינה הוא כמעט מובן מאליו.  בסקירה הבאה נתאר חלק מהאופנים שבהם מתבטאת האפליה הזו.

מעמד, תעסוקה, ופרנסה

עבור מהגרות עבודה רבות, גילוי עובדת הריונן עלול לעורר יחס אמביוולנטי: לצד השמחה וההתרגשות, מתלווה גם החשש מפני גירוש ופרידה מהרך הנולד ו/או מבן הזוג, אבי התינוק. חשש זה הוא מוצדק לנוכח המדיניות הרשמית והעקבית של רשות האוכלוסין וההגירה כלפי מהגרות עבודה בהיריון, שמונעת מהחשש מהשתקעות של מהגרי העבודה בישראל, ועל כן היא מבקשת למנוע ולאסור כל מה שנתפס כניסיון להשתקעות שכזו, ובכלל זה הקמת תא משפחתי. כך, עד לא מזמן, מהגרת עבודה שהרתה ניצבה מול בחירה קשה, כמעט בלתי אפשרית: או לשלוח את תינוקה למדינת מוצאה תוך שהיא נשארת בארץ מאחור וממשיכה לעבוד למחייתה, או לעזוב לאלתר את ישראל יחד עם תינוקה, תוך אובדן אפשרותה לפרנס אותו. בהמשך לכך שונה הנוהל כך שהוא חייב את מהגרת העבודה לעזוב את ישראל עם תינוקה שלושה חודשים לאחר הלידה, אולם לאחר שנפסלה מדיניות זו על ידי ביהמ"ש העליון הותקנה תקנה חדשה תחתיה, לפיה במידה ואבי התינוק אינו תושב ישראל, הרי שעם הולדת התינוק נדרשת עזיבתו של אחד מהוריו, לבחירת בני הזוג. לפיכך, מהגרת עבודה שנכנסת להיריון בישראל היום נדרשת לבחור בין שמירת מעמדה החוקי ואשרת עבודתה, במחיר של פרידה מאבי התינוק וגידולו בכוחות עצמה; לחילופין, באפשרותה "לבחור" בפרידה כפויה מתינוקה והשארתו לטיפולו של אביו בישראל. בנוסף נתונה בפני שני ההורים האפשרות לעזוב את ישראל עם תינוקם ולחזור לארץ המוצא, תוך קיפוח יכולתם להשתכר ולפרנס את משפחתם. במקרים בהם שני ההורים אינם תושבי אותה מדינה, עזיבה שכזו כרוכה גם בפירוקו של התא המשפחתי. מיותר לציין עד כמה אומללה היא הבחירה שניצבת בפני האישה ההרה, ועד כמה היא מעיבה על שמחת גילוי ההיריון.

עבור מבקשות מקלט מאריתריאה ומסודאן, החששות עם הכניסה להיריון לובשים צורה אחרת, אשר גם כן נקשרת להיבטים כלכליים ותעסוקתיים. נכון להיום, מבקשות המקלט הללו אמנם מוגנות בפני גירוש לארץ מוצאן, אולם הגנה זו אינה כוללת זכויות סוציאליות נוספות, לרבות אישורי עבודה כדין. יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש העליון כי האיסור להעסיק מבקשי מקלט לא יאכף וכך בשנים האחרונות מצויה העסקתן של מבקשות המקלט באיזור "אפור", בין החוקי לבלתי חוקי. מצב זה מגביל את השתלבותן של מבקשות המקלט בשוק העבודה, ופותח את הפתח לניצולן בידי המעסיקים.

באופן טבעי, במקרה שבו מבקשת המקלט בהיריון, היא הופכת לפגיעה ולחשופה עוד יותר לניצול מצד המעסיקים. ראשית, יש לזכור כי בהיעדר רשיונות עבודה, ההיצע התעסוקתי שפתוח בפני מבקשות המקלט מוגבל מלכתחילה לעבודות כפיים מפרכות, בעיקר עבודות ניקיון, לעיתים במשמרות סביב השעון. עם התקדמות ההיריון, עלולה עבודה זו להכביד על ההרה, עד לכדי סיכון ההריון. אולם בהיעדר אופציה אחרת, תעדיף האישה להמשיך להחזיק במשרתה גם אם זו מערבת עבודה מאומצת. אל מרפאת רל"א הגיעה לאחרונה אישה בחודשי היריון מתקדמים שנאלצה להתאשפז עקב עבודתה המאומצת. לאחר שחרורה התעקשה לחזור לעבודתה חרף הסכנה לבריאותה ולבריאות העובר, משום שחששה מאובדן פרנסתה.

בנוסף, על אף שקיים איסור מפורש בחוק על פיטורי אישה בהיריון, ללא קשר לשאלת מעמדה האזרחי, הרי שנתונים שנאספו בעמותת "קו לעובד" מעידים על מגמה מדאיגה של הפרה בוטה של חוק זה. מגמת הפיטורין של מבקשות מקלט בהיריון הינה דוגמאת קיצון להפרה השיטתית של זכויותיהן כעובדות, והיא נוספת על הפרות נוספות, החל מסירוב לתת תלושי שכר, עבור בסירוב לשלם עבור עבודה בשעות נוספות, וכלה באי תשלום זכויות סוציאליות והפרשות לפנסיה. אך חשוב להדגיש שההשלכות של פיטורי אישה בהיריון חורגות אל מעבר לאובדן מיידי של מטה לחמן: ברוב המקרים הפיטורין כרוכים גם באובדן הזכאות לזכויות מביטוח לאומי, לרבות הכיסוי לאשפוז בלידה וחופשת הלידה שלאחריה.

על אף שהחוק בישראל מחייב תשלום דמי ביטוח לאומי עבור כל העובדים, ועל אף שגם נשים שעובדות ושאינן תושבות המדינה זכאיות לדמי לידה, מענק אשפוז, ומענק לידה מביטוח לאומי, הרי שבפועל רבות מהן אינן זוכות לתשלומים הללו, בין אם משום שמעסיקיהן לא שילמו בעבורן ביטוח לאומי כלל או באורח סדיר כפי שנדרש בחוק, בין אם משום שנשים אלו לא השלימו את תקופת העבודה הנדרשת על מנת להיות זכאיות לתגמולים מביטוח לאומי. במקרים רבים אם כן מוצאות עצמן חסרות המעמד מפוטרות לאלתר עם היוודע עובדת היריונן, ללא מקור פרנסה, ותוך איבוד זכאותן לזכויות מביטוח לאומי – דווקא בשעה שבה הן זקוקות להללו יותר מכל.  כתוצאה מכך, בעקבות הלידה נזקפים לחובתן חובות כבדים לבתי החולים, מה שכמובן מוסיף על הנטל והדאגות הכלכליות היומיומיות שעימן הן נאלצות להתמודד.

 

שירותי בריאות

ככל הנראה, תחום שירותי הבריאות וניטור ההריון הוא התחום שבו ניכרת במובהק האפליה בין תושבות המדינה ההרות לבין מקבילותיהן חסרות המעמד. בעוד שהלידה עצמה נכללת במסגרת מצבי חירום שכלולים ב"חוק זכויות החולה", ומשכך נשים חסרות מעמד זכאיות לשירותי בריאות בעת הלידה בכל בתי החולים, הרי שלא כך הוא הדבר לגבי מעקב וניטור היריון.

 מערכת הבריאות הציבורית בישראל מכירה בחשיבותו של מעקב היריון סדיר לשם זיהוי מוקדם של בעיות בריאותיות ומומים, לשם מניעת סיבוכים בלידה ולאחריה, כמו גם לשם חינוך האם והעברת מידע על הטיפול בילוד. ולראייה, במסגרת "סל הבריאות" מוצעות לתושבות ישראל סוללת בדיקות מומלצות הניתנות במהלך תקופת ההיריון, כאשר מעקב ההיריון נעשה בד"כ בקופות החולים על ידי "אחות היריון", ובפיקוח רופא הנשים של האישה. עובדה זו רק מעצימה את הפער שבין השירותים הרפואיים שניתנים במסגרת מעקב היריון לתושבות ישראל, לבין המענה החלקי – או לעיתים אף היעדר המענה כלל – שניתן לנשים בהיריון המתגוררות בישראל אך הינן חסרות מעמד, ומשכך גם אינן כלולות תחת "חוק ביטוח בריאות ממלכתי". אוכלוסיה פגיעה ומוחלשת זו נותרת פעמים רבות ללא כל מעקב היריון, מה שמעמיד את הנשים כמו גם את הילודים בסיכון ממשי לחייהם, כמו גם לפגיעות ארוכות טווח.

האפשרות היחידה של אישה חסרת מעמד בישראל היום לקבל מעקב היריון דרך קופות החולים ובדומה לישראליות, הינה בהתאם לצו עובדים זרים, באמצעות "ביטוח עובד זר". ואולם מענה זה הוא חלקי בלבד. לפי צו עובדים זרים,  נשים שמבוטחות ב"ביטוח עובד זר" דרך המעסיק זכאיות למעקב היריון הזהה לזה שנכלל בסל הבריאות, אך רק לאחר תשעת חודשי העבודה הראשונים שלהן בארץ. בנוסף, בהיותן חברות למטרת רווח, חברות הביטוח לא עושות מאמצים ליידע ולעדכן את המבוטחות לגבי זכויותיהן, ובפועל נמנעות לכסות את הבדיקות בתירוצים שונים. זאת ועוד, עצם העובדה שפוליסת הביטוח נמצאת בידי המעסיק ולא בידי העובדת הופכת את ההתנהלות מול חברת הביטוח למסובכת שבעתיים, ומובילה לקיפוח זכויותיה של המבוטחת.

כזה היה המקרה של סמרת (שם בדוי) מבקשת מקלט בשלבי היריון מתקדמים, שהיתה זכאית למעקב היריון דרך ביטוח הבריאות שעשה לה מעסיקה. היא אובחנה כסובלת מסוכרת היריון ונדרשה למעקב היריון בסיכון גבוה. והנה יום אחד החליט מעסיקה לפטרה, והפסיק את תשלום דמי הביטוח באחת. מספר ימים מאוחר יותר, כשהגיעה לבדיקה התקופתית שנקבעה לה במרכז לבריאות האישה בו היתה מטופלת, גילתה לתדהמתה כי אין כיסוי לבדיקות שלהן היא זקוקה, והיא נאלצה לחזור כלעומת שבאה. כשביקשה לברר כיצד תוכל לחדש ולהמשיך את הביטוח בכוחות עצמה, נתקלה בסירוב של מעסיקה לשעבר לשתף פעולה ולהעביר לה מידע על זהותה של חברת הביטוח שבמסגרתה היא בוטחה. כך נמנע ממנה לממש את זכותה להמשך פוליסת הביטוח, והיא נותרה ללא כל אפשרות לרכוש ביטוח שיכסה את הבדיקות במהלך הריונה.

כמו סמרת, נשים רבות - מהגרות עבודה, מבקשות מקלט, וחסרות מעמד אחרות - נותרות ללא ביטוח רפואי, ועליהן להסתמך על פתרונות "אד הוק", זמניים, מבוזרים, וחלקיים, בדיוק בעת שנדרש עבורן מענה שיטתי, מקיף, ומסודר.

הפיתרון העיקרי שמוצע לנשים חסרות המעמד והביטוח הוא ניטור הריון במסגרת תחנות טיפות חלב הפזורות ברחבי הארץ. ואולם בפועל אין אפשרות לנהל מעקב היריון שלם רק דרך תחנות טיפת חלב, ללא פיקוח של רופא מטפל. זאת משום שמרבית הבדיקות הנדרשות במסגרת מעקב היריון אינן ניתנות במסגרת תחנות טיפת חלב וכרוכות בהפניה לקופות החולים. בהיעדר ביטוח רפואי, נותרות הנשים חסרות המעמד ללא אפשרות לבצע את הבדיקות הנדרשות.

 

בעוד שברחבי הארץ אין מענה בנוסף על תחנות טיפות חלב, הרי שבאיזור המרכז יכולות הנשים לפנות למרפאת הפליטים של טרם אשר ממוקמת בתחנה המרכזית החדשה בת"א. במרפאת הפליטים תקבלנה הנשים מעקב בסיסי הכולל בדיקת היריון, אולטרסאונד הריוני ללא סקירת מערכות, בדיקת דם ובדיקת רופא בעלויות מופחתות. ועדיין, חסרות מעמד המתגוררות בפריפריה, בעיקר כאלו המצויות בשלבי הריון מתקדמים, יתקשו מאוד להינות משירותי המרפאה.

 

העניין מטריד עוד יותר כשמדובר בהיריון בסיכון גבוה. הן לתחנות טיפת חלב והן למרפאת טרם אין כלים לטיפול בהיריון שכזה, ועל כן כשמתגלים במרפאת טרם מקרים של היריון בסיכון גבוה מופנות הנשים להמשך מעקב באחד מבתי החולים שבהסדר עימה (וולפסון, איכילוב או שיבא), אלא שבפועל, הללו מתקשות לקבל אליהן את כל ההפניות עקב עומס רב.  יוצא אם כן כי במידה והוא בכלל קיים, מעקב ההיריון שמוצע לנשים חסרות מעמד הוא מוגבל – הן מבחינה גיאוגרפית,  לאיזור ת"א, והן מבחינת היקף השירותים המוצעים במסגרתו.

 

הלידה ולאחריה

בהגיעה למחלקת היולדות לא תמו תלאותיה של המהגרת. מעבר לעוינות שקיימת בקרב חלקים מהאוכלוסיה הישראלית כלפי זרים, שמקבלת למשל ביטוי בחוסר נכונות לחלוק עם מבקשות המקלט חדר משותף במחלקת היולדות, עשויה מבקשת המקלט שכורעת ללדת להיתקל גם בבעיות תקשורת עם הצוות המטפל, ולעיתים אף ביחס משפיל מצד הצוות הרפואי בביה"ח. בהתאם לנהלי משרד הבריאות, עשוי הצוות לדרוש מהאישה ההרה לחבוש מסכה על פניה, מחשש שהיא לוקה בשחפת. מבקשות מקלט רבות מדווחות כי חוויה זו תרמה לתחושת הניכור וההשפלה שחוו במהלך שהותן בבית החולים.

והנה גם לאחר הלידה לא תמו המאבקים. בשנים האחרונות מסרבת רשות האוכלוסין וההגירה לרשום את שם האב באישור על הלידה שהיא מנפיקה, ומתנה את הרישום הזה בהצהרת ההורים   על היותם שוהים בלתי חוקיים. עתירה בנושא זה מתנהלת עדיין ועד שתושג הכרעה, נאלצים הורים רבים להסתפק ב"הודעת לידת חי" שמתקבלת מבית-החולים. אולם גם קבלתו של מסמך זה כרוכה בקושי משום שחרף הנחיותיו הברורות של מנכ"ל משרד הבריאות מ 2013, שאוסרות התנית מסירת המסמך בתשלום חובות, הרי שבפועל, עדיין קיימים מקרים בהם בתי החולים משתמשים בתעודה זו כאמצעי לחץ על היולדת הטרייה, שחשה מאויימת למשמע החובות שנצברו על שמה. חשוב להדגיש כי תיעוד שכזה חיוני לא רק לשם רישום הילד במדינת המוצא של הוריו, אלא גם להמשך החיים בישראל, למשל על מנת לרשום את הילד למערכת החינוך בישראל. בנוסף, בעבור מבקשי מקלט המסמך חיוני כהוכחה לקיומו של תא משפחתי, ובהיעדרו עלולה המדינה לא לחדש את אשרת השהייה של האב ולשלוח אותו למתקן חולות.

דרוש צעד אמיץ

מהלך ההריון וכן התקופה שלאחריה מהוות פריזמה מעניינת להדגמת מקצת הקשיים והאפליה המכוונת שממנה סובלות חסרות המעמד בישראל: מדינת ישראל מזמינה נשים לעבוד בשטחיה ונותנת להם רישיון עבודה כחוק – אך עושה ככל שביכולתה למנוע מהן להקים משפחה ולהשתקע בישראל, הגם שהיא מאפשרת להן לשהות בישראל שנים רבות; ההימנעות מלהסדיר את מעמדן של מבקשות המקלט חושף אותן לניצול במקום העבודה, שרק מתעצם בתקופה הקריטית של הריונן; הקישור שנעשה בישראל בין תושבות לבין נגישות לשירותי הבריאות והרווחה הציבוריים, שולל הלכה למעשה מנשים רבות מעקב היריון סדיר, והפרטת ביטוחי העובדים הזרים לידי חברות הביטוח הפרטיות משמרת יחסי כוחות פוגעניים, שפעמים רבות מובילים לשלילת הכיסוי הביטוחי מהאישה ההרה, בדיוק בשעה שהיא זקוקה לו יותר מכל. ולבסוף, גם קשיים בירוקרטיים והיעדר גישור תרבותי ושפתי מעמיסים על היולדות קשיים מיותרים, הנוספים על החרדות הקיומיות שהן מנת חלקן.

לפני כשנתיים הוקמה ביוזמת משרד הבריאות "הועדה המייעצת למנכ"ל בנושא בריאות מהגרים", שלקחה על עצמה את המשימה למפות את הבעיות העיקריות שכרוכות בבריאותם של מהגרים בישראל ולמצוא להם פתרונות ביעוץ ובתיאום מול הגופים השונים. במהלך ארבע פגישותיה האחרונות של הועדה, לקראת סוף 2014, נדונה סוגיית ההריון של חסרות המעמד בישראל בצורה נרחבת, ונפרשו הבעיות השונות שעימן נתקלות חסרות המעמד, כמו גם הצוותים הרפואיים שבאים עימן במגע. יש לקוות שלאחר שפורטו החסרים ואובחנו הבעיות, יגיע גם שלב הריפוי והתיקון. אולם כפי שעולה מהסקירה שלעיל, על מנת שיתרחש שינוי ממשי במצבן של מהגרות בהיריון, נדרש שינוי מהותי וכלל מערכתי בעצם יחסה של המדינה לחסרות המעמד: נדרש צעד אמיץ, שיכיר בזכותן של מי ששוהות כאן לתקופות ארוכות, של לממש את זכויות האדם הבסיסיות – לבריאות, לרווחה, ולעבודה – הגם אם אינן תושבות המדינה.
 

מאת: דר' זואי גוטצייט, המחלקה למהגרים וחסרי מעמד ברופאים לזכויות אדם