סופה של ועדת עובדים זרים

ועדת הכנסת המיוחדת, בעלת השם הבעייתי "לבחינת בעיית העובדים הזרים", הוקמה בשנת 1998, שנת הקמתו של המוקד לפליטים ולמהגרים, ולמיטב זכרוני הייתה פרי יוזמתו של ח"כ דאז, אופיר פינס. כבר בשנתה הראשונה זכיתי להשתתף בדיוניה. על אף השנים הארוכות שחלפו מאז הדיון הראשון, אני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהתברר לי עד כמה דלות ידיעותיהם של רבים מחברי כנסת ישראל אודות אלו המושפעים מחוקיהם ועד כמה רבים מהחוקים והנהלים כלל אינם מיושמים בשטח. מטרידה עוד יותר הייתה בורותם של פקידי הרשות המבצעת בכל הנוגע להפרות בוטות של אותם חוקים ונהלים על ידי הכפופים להם.

במשך כל השנים הללו, שימשה הוועדה במה קבועה לבעיות הקשורות בטיפול בנושאים חשובים ובאוכלוסיות שעניינן כמעט ולא נדון בוועדות הכנסת האחרות:  מהגרי עבודה וילדיהם, קטינים לא מלווים, קורבנות סחר בבני אדם ותושבים נטולי אזרחות. 

סביב שולחן הוועדה התקבצו חברי כנסת, פקידי ממשלה, נציגי ארגוני זכויות אדם ונציגי קהילות המהגרים. היו שנים בהן הועדה שימשה למשתתפים גשר לשיח, לבניית אמון, לפתיחת ערוצי תקשורת והעברת מידע. גם כשלא הצלחנו לפתח ולפתוח ערוצי תקשורת, דיוני הוועדה שימשו מקור מידע מרכזי כשפקידי הממשלה נדרשו על ידי היו"ר למסור נתונים ופרטי נהלים שלא ניתן היה להשיגם בדרכים אחרות.

לזכות פעילות הועדה ניתן לזקוף השיגים כמו הצבתם של פקחים בכלא למשך שנים על מנת שיסייעו להשיג את משכורותיהם האחרונות של המהגרים טרם גירושם מהארץ, הפסקת מעצרם של הורים יחידניים בשנים בהם משרד הפנים עוד לא העז לעצור ולגרש ילדים, צמצום האלימות של פקחי ההגירה בעת המעצרים, זירוז הסדרת מעמדם של ילדי מהגרי העבודה, שחרורם של קטינים לא מלווים ממעצר, קידום ההסכמים הבילטראליים עם מדינות המוצא, כמו גם את קידום הנגישות לשירותי בריאות ורווחה. דיוני הוועדה העלו את בעיות המהגרים ואחריות מדינת ישראל כלפיהם לסדר היום הציבורי, הביאו את פקידי הממשלה להכיר בבעיות והאיצו את הניסיונות לפתרונן. 

בכנסת ה-17, בראשות הוועדה עמד ח"כ רן כהן, ויחד עם מי ששימשה אז כעוזרתו, תמר זנדברג, פעל רבות לקידום זכויות מהגרי עבודה ומבקשי המקלט וזאת על אף שאוכלוסיית מבקשי מקלט לא מוגדרת תחת תחומי עיסוקה של הוועדה. מבקשי מקלט נכנסו אז לישראל ממצרים במספרים הולכים וגדלים. בתחילת שנת 2009, עם הקמתה של הכנסת ה-18, ניסינו להרחיב את תחומי פעילות הוועדה וכן לשנות את שמה המטריד ל"וועדה המיוחדת לנושאי הגירה ומקלט".

חששתי שללא שינוי רשמי בהגדרת תחומי ענינה של הוועדה, יו"ר הועדה החדש, יעקב כץ (כצל'ה), יתעקש להקדיש את כל פעילות הוועדה לאוכלוסיית מהגרי העבודה ויתעלם ממצוקותיהם של מבקשי המקלט. עם כניסתו של כצל'ה לתפקיד, הצטערתי שחששותיי לא התממשו ופיללתי שיפסיק להקדיש את כל פעילות הוועדה למבקשי המקלט, אותם כינה "מסתנני עבודה" ואשר בהם בחר לתלות, שבוע אחר שבוע, את רב חוליי החברה הישראלית.     

במסגרת המאמץ להרחיב את תחום פעילות הוועדה ולשנות את שמה, פניתי ליו"ר הכנסת וליו"ר הועדה המסדרת בשמם של 11 ארגוני זכויות האדם הפעילים בתחום על מנת לוודא שתימשך פעילותה החשובה ותכלול באופן רשמי גם את ענייניהם של מבקשי המקלט.  

מזכיר הכנסת, אייל ינון, ענה למכתבי: "מעבר לקושי התקנוני ביישום השינויים המוצעים, קיים גם קושי בהיבט הפוליטי ובהיבט המקצועי. מטבע הדברים, נגיסה בתחומי העניין של ועדות הכנסת הקבועות לטובת ועדות מיוחדות, תלויה בין היתר בהסכמות פוליטיות מורכבות."
במהלך כהונתה של הכנסת ה - 19, עמדה ח"כ מיכל רוזין בראשות הוועדה ופעלה רבות לקידום זכויותיהם של מהגרים ומבקשי המקלט. הצלחתה להביא את רשות ההגירה להכרזה, גם אם זמנית, כי לא תאכוף את החוק על מעסיקי מבקשי מקלט שלא הצליחו לחדש אשרותיהם עקב העומס האדיר בשלוש הלשכות שמשרד הפנים פתח עבורם, הצילה אלפים מפיטורים ואף רעב. בנוסף, העלתה ח"כ רוזין לדיון בוועדה נושאים חשובים כמו העסקת "סטודנטים" זרים בענף החקלאות, בטיחות בעבודה, קצבאות פנסיה לעובדי סיעוד, דמי תיווך, הסכמים בילטראליים עם מדינות המוצא ואכיפה על מעסיקים. על אף הדיונים הערים, ומאמציה של יו"ר הועדה, רבות מהבעיות שהועלו בדיונים עדיין ממתינות להתייחסות פקידי הרשות המבצעת וטרם באו על פתרונן.

עם הקמת הכנסת ה – 20, "הסכמות פוליטיות מורכבות" כגון אלו שאליהן התייחס בתשובתו מזכיר הכנסת, הביאו למותה בטרם עת של הוועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים מבלי שייקבע מי יקדם וישלים עתה את פתרונן של הבעיות שהועלו בוועדה בכנסת הקודמת. את "הועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים" מחליפה הועדה המיוחדת "ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור". אירוניה רבה משתקפת בהחלטה להקריב את הוועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים, האוכלוסייה השקופה ביותר בישראל, דווקא על מזבחה של וועדת השקיפות.

מאת: סיגל רוזן, המוקד לפליטים ולמהגרים