בזיון פסיקת בג"צ בנוגע לעובדות סיעוד

"...החברה הישראלית מסתייעת בעובדים סיעודיים שאינם אזרחי ישראל לצורך טיפול בחוליה ובקשישיה. אלה הם אנשים השוהים במדינה במשך שנים ארוכות, וזאת על-פי חוק ומכוח הזמנתה בברכתה של המדינה. כעת, כאשר המטפלים נזקקים לטיפול, שומה עליה להתייחס אליהם ברוחב לב ולאפשר להם להתרפא ולצבור כוחות חדשים, ולו במידת מה. ראויים הם כי ברוח מורשתנו (ראו: משלי יז, 13) נשיב להם טובה תחת טובה, ולא חלילה אחרת"(השופטת ד' ברק-ארז, פסקה מס. 7)

 

בסוף יולי האחרון דחתה ועדת העבודה, הרווחה, והבריאות של הכנסת את הצעתו של משרד הבריאות לתיקון "צו עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (סל שירותי בריאות לעובד), תשס"א-2001". התיקון המוצע ביקש להוסיף על תקנות ביטוח הבריאות לעובדים זרים סעיף, שיחייב לפצות פיצוי חד פעמי של 80,000 ש"ח את מי מבין עובדות הסיעוד שעבדו בישראל לפחות עשר שנים, ושבעקבות מחלתן נקבע להן "אובדן  כושר עבודה" אשר מונע מהן להמשיך לעבוד ומחייבן, לפי צו עובדים זרים, לעזוב את הארץ. הצעה זו נדחתה על ידי ראש וועדת הרווחה מר אלי אלאלוף כמו גם על ידי חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית, ונציגי הנכים. הנימוק העיקרי לדחייה היה שהתיקון המוצע משית את המימון על המטופלים הסיעודים, נכים וקשישים, שמתקשים גם כך לקיים את עצמם מהקצבאות הדלות שהם מקבלים.  כפי שהתבטאה ח"כ אלהרר (יש עתיד) בתגובתה לנציגי משרד הבריאות: "לא ניתן לכם לנהל קרב של אוכלוסייה מוחלשת מול אוכלוסייה מוחלשת אחרת". ואולם הדרמה בזעיר אנפין שהתרחשה בועדה סביב יוזמה-זו של משרד הבריאות הינה רק קצה הקרחון של סיפור משמעותי יותר, ואין בה כדי לשקף את מלוא הבעייתיות שביוזמה האמורה. למעשה, רק אם נתחקה אחר השתלשלות האירועים שסופה בהצעה הבעייתית של משרד הבריאות ונעמוד על הרקע ליוזמה, נבין עד כמה הצעה זו הינה רשלנית ומוגבלת.

העתירה של קו לעובד

ראשיתו של הסיפור בשנת 2006, עת הגישה עמותת "קו לעובד" עתירה לבג"צ, בה התבקש בית המשפט להורות לשרי הרווחה והבריאות להחיל את חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח הבריאות הממלכתי על מהגרות ומהגרי עבודה ששוהים בישראל תקופות ממושכות עם אשרה בתוקף, וזאת לנוכח הזיקה החזקה שלהם לישראל, זיקה שמתפתחת בשנות שהותם הרבות בארץ והשתלבותם במרקם החיים כאן.

הנימוקים לדרישה זו התייחסו לפערים הקיימים בין התקנות שהתקינה המדינה בעניין רווחתם של מהגרי העבודה, לבין החובה המוסרית שיש למדינה כלפי מי ששוהים בה שנים כה רבות ומשרתים אוכלוסיות כה נרחבות בה בנאמנות ומסירות. העותרים הצביעו על הפגמים המרובים בתקנות הנוכחיות, שמחייבות את המעסיקים לבטח את העובדים הזרים בביטוח בריאות פרטי, המנוהל על ידי חברות ביטוח המונעות משיקולים כלכליים-גרידא, וטענו כי התקנות הנוכחיות מקפחות את זכויותיהם היסודיות של אוכלוסית אלו לכבוד ולבריאות.  כך למשל, בעוד שהתקנות מניחות שמהגרי העבודה ישהו בארץ תקופה שלא עולה על כחמש שנים, ועל כן מציעות ביטוח בריאות מוגבל בהיקפו, הרי שבפועל עובדי ועובדות הסיעוד זוכים להאריך את אשרת העבודה לתקופות ממושכות הרבה יותר, לעיתים אף תקופות של עשרות שנים: עם חלוף השנים עלול להתעורר הצורך בטיפולים שאינם במסגרת הביטוח המצומצם המוצע להם, כמו למשל טיפולים ואשפוזים שיקומיים. גם העובדה שביטוחי הבריאות הפרטיים הם בבעלות המעסיק ולא בבעלות העובדים משמרת את עמדת החולשה, פערי הכוחות, והתלות של העובדים במעסיק: שכן המעסיק עשוי להעדיף שיקולים כלכליים על טובת  עובדיו ולעבור לפוליסה אחרת, זולה ומוגבלת יותר, שתקפח את זכויות העובדת ועלולה אף לקטוע את הרצף הביטוחי.  זאת ועוד, כפי שהראו העותרים, הביטוח הפרטי מכיל סעיפים המקלים על חברות הביטוח להתנער כליל מכיסוי רפואי, למשל במקרה שבו העובדת חלתה ונקבע לה אובדן כושר עבודה לתקופה של מעל 90 יום. או אז נוצר מצב אבסורדי שבו הביטוח הרפואי הפרטי מכסה את העובדת כל זמן שהיא בריאה, אך חדל מלכסותה ברגעים שבהם היא זקוקה לביטוח יותר מכל. בנוסף, במקרים שכאלו לא רק שחברת הביטוח מתנערת מכיסוי הטיפולים הרפואיים, אלא גם אשרת העבודה של העובדת נשללת ממנה והיא נדרשת לעזוב את הארץ.

כעת, ברור שכאשר מדובר בעובדי סיעוד הקושרים את גורלם עם ישראל ומתגוררים בה שנים רבות, לא רק שהסיכוי להגיע למצב רפואי שמוביל לאובדן כושר עבודה עולה עם העליה בגיל, אלא גם ההשלכות של הפסקת העבודה והגירוש חזרה לארץ המוצא הינם טראגים עוד יותר ככל שחולף הזמן. העתירה של "קו לעובד" ביקשה אם כן לשנות באופן מהותי את ההסדרים שקבעה המדינה, וזאת על מנת לתקן את העיוות שביחסה של המדינה אל העובדים הזרים, את עיוורונה לעובדה כי על אף שהם מגיעים לכאן כדי לעבוד, הרי שמהגרי העבודה מגיעים לכאן כבני אדם, שאת זכויותיהם יש לכבד.

הפסיקה של בג"צ

שמונה שנים עברו, ולאחר עיכובים מעיכובים שונים, בסוף יוני 2014 הכריע הבג"צ בעתירה בהרכב של שלושה שופטים – ארבל, פוגלמן, וברק-ארז – ובמה שהיוה את פסיקתה האחרונה של כבוד השופטת עדנה ארבל בשבתה כנשיאת הבג"צ. בפסיקתה התייחסה השופטת ארבל לשאלת הזיקה של עובדות הסיעוד לישראל, וקבעה כי ". ...שהותם הממושכת של עובדים אלו בישראל יוצרת זיקה חזקה בינם לבין המדינה, ובמקביל מנתקת את זיקתם ממדינת המקור ממנה באו. לא ניתן להתעלם מזיקה זו למדינת ישראל, גם אם פורמאלית אין אותם עובדים נחשבים כתושבים..." (השופטת ארבל, פסקה מס.53). זיקה זו רק מדגישה את הבעייתיות שבהסדרים הקיימים, ובכלל זה את הליקויים שכרוכים בביטוחי הבריאות הפרטיים בהם מחוייבים עובדים אלו. השופטים מנו ופירטו ליקויים אלו, הסבירו והדגימו כיצד הללו מקפחים את זכותם לבריאות ולכבוד של אוכלוסיות אלו. בהמשך לכך הסכימו השופטים גם עם טענות קו לעובד לגבי הסעיף העוסק באובדן כושר העבודה. כפי שהסבירה השופטת ארבל "... יש בסעיף זה תמריץ לחברות הביטוח להפריז בקביעת אובדן כושר עבודה, שכן העלות של החזרתו של העובד לארצו זולה בהרבה ממימון הטיפול הרפואי עבורו. דהיינו, דווקא בעת בו זקוק העובד יותר מכל לסיועו ולהפעלתו של הביטוח הרפואי, הוא למעשה לא מקבל כל כיסוי רפואי מלבד שירותי חירום..." מעבר לכך, ציינה השופטת ארבל את העוול שכרוך בהוראות הסעיף, שכן

"... חייו של עובד כזה נקטעים באחת עת הוא נאלץ להתמודד הן עם מחלתו או פגיעתו, הן עם החזרתו לארצו לאחר שנים רבות בהן לא שהה בה, וזאת לאחר שנים רבות של תשלומים לביטוח הרפואי הפרטי....תוצאה זו קשה ומטרידה. לבסוף, התייחסה השופטת באופן מפורש לעיוות שמונח בבסיס הסעיף האמור: ... כפי שציינתי כבר העובד הזר אינו חֶפץ, אשר כאשר הוא מפסיק למלא את הפונקציה לה הוא נועד, ניתן להחזירו או להשליכו. ההתייחסות האינסטרומנטלית לעובד הסיעוד נוגדת את תפיסת המוסר, המשפט והערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית המכבדת זכויות אדם. התייחסות דוגמת זו המתוארת פוגעת בכבודו של האדם, מבזה ומשפילה אותו." (השופטת ארבל, פסקה מס. 66)   

לאור זאת קיבל ביהמ"ש את העתירה של קו לעובד בנוגע לזכותן של עובדות הסיעוד לבריאות וקבע כי "יש לקרב את הסדרי הבריאות החלים על עובדים זרים בעלי זיקה חזקה לישראל לאלו החלים על תושבי ישראל" (פסקה מס. 89). לטענת בית המשפט שינוי יסודי שכזה ראוי שיעשה "בדרך המלך" על ידי החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי על קבוצה זו של מהגרות עבודה כפי שתבעה קו לעובד; אולם ביהמ"ש הותיר בפני המדינה את האפשרות לגבש הסדר חלופי, למשל על ידי תיקונו של צו עובדים זרים. ביהמ"ש נתן למדינה פרק זמן של שנה על מנת לגבש ולהציג פיתרון  חלופי שכזה, בהתאם לפסיקתו.

תגובתו של משרד הבריאות

החודשים נקפו, ותקופת הזמן שניתנה למשרד הבריאות להשיב ולמלא אחר הכרעת הבג"צ החל אוזלת. שנה עברה מפסיקת הבג"צ, ולא ניתן היה עוד להתעלם משתיקתו הרועמת של משרד הבריאות. עמותת "קו לעובד" שלחה למשרד הבריאות התרעה לפני הגשה של בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, ורק לאחריה נתקבלה טיוטה קצרצרה של הצעת התיקון לצו עובדים זרים, אותה הצגנו בפתח הדברים.

כעת לאור הצגת פסיקת הבגצ מלפני שנה מתחוורת עליבותה של ההצעה הנוכחית. משרד הבריאות לא רק שבחר להתעלם מההמלצה להחיל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי על אוכלוסית עובדות הסיעוד, אלא שהיכן שנתבע לחולל שינוי יסודי בצו עובדים זרים, בחרה המדינה להציע אך תיקון יחידי, שמותיר את עיקרי צו עובדים על כנו, ואין בו כל מענה או אף התייחסות כלשהי לבעייתיות הכוללת של הביטוחים הפרטיים שנדונה בפירוט ובאופן מעמיק בפסיקה.

זאת ועוד, גם התייחסותו של משרד הבריאות לסעיף אובדן כושר עבודה הינה בעייתית: הגם שהענקת מענק כספי (או יצירת מסגרת לביטוח אובדן כושר עבודה) למי שנאלצת לסיים את עבודתה המסורה לאחר שנים בארץ עשויה להיות דבר ראוי כשלעצמו, הרי שהסכום שהציע משרד הבריאות נדמה שרירותי כשלעצמו.

יתר על כן, התיקון שהציע משרד הבריאות אינו מתייחס כלל ללב הבעיה בה נגע הרכב השופטים: עצם ההתנערות הכללית של המדינה ממי שהשקיעה את מיטב שנותיה בטיפול ובסיעוד בישראל, ומוצאת עצמה מגורשת בעת שהיא חדלה מלתפקד ככלי עבודה.

כעת ניתן להבין מדוע הצעה זו של משרד הבריאות אינה פגומה רק משום שהיא "מקימה אוכלוסיה חלשה אחת מול אוכלוסיה מוחלשת אחרת": אלא שבנוסף היא מבטאת זלזול עמוק מצד המדינה כלפי החלטת הבג"צ, ומעבר לכך, כלפי ערכי המוסר להם היא ביקשה לתת ביטוי. תכלית הפסיקה היתה לשנות את העיוות המתקיים בחסות חוק עובדים זרים וצו עובדים זרים כיום, ולהנגיש באורח מלא ושיוויוני את שירותי הבריאות הציבוריים למי שקשרו את גורלן עם ישראל והפכו לתושבות דה פקטו בה. למרבה הצער ההצעה שהגיש משרד הבריאות מעידה, כי זה עודנו מסרב להכיר בעובדה, שמאחורי כל מהגרת עבודה שמגיעה לישראל כדי להתפרנס בכבוד, ישנה בת אנוש שראויה לכבוד ככזו.

 

מאת: דר' זואי גוטצייט, המחלקה למהגרים וחסרי מעמד ברופאים לזכויות אדם