אין רצון בהחזרה מזדון

כתבו: ענבל בן יהודה ופרופ' גליה צבר

 

מזה יותר משנתיים מלווה אותנו התכנית הממשלתית לגרש מבקשי מקלט מאריתריאה וסודאן ל"מדינות שלישיות" באפריקה. תחת השם המכובס "החזרה מרצון" משתמשת מדינת ישראל באיומים, בכליאה ממושכת ללא משפט, בהערמת קשיים ובתמריצים כספיים כדי לאלץ את מבקשי המקלט שבשטחה לצאת אל גורל לא ידוע. ההשערות בדבר זהות המדינות השלישיות היו מרובות, ונשאלה השאלה אילו מדינות קרובות יחסית לישראל תהיינה מוכנות לחתום על הסכם שכזה, ובעבור איזה מחיר. שנתיים אחרי, ידוע לנו כי המדינות המעורבות הן אוגנדה ורואנדה, שאליהן גורשו כבר מעל אלף מבקשי מקלט מאריתריאה וסודאן, ובכלל זה מדארפור. הגירוש מתאפשר מתוקף הסכמים שעד לכתיבת שורות אלו לא נחשפו לעין הציבור ולכן טבעם עוד לא ברור, ולמעשה אוגנדה מכחישה את קיומם.

מעבר לשאלות בדבר החוקיות והמוסריות שבגירוש של מבקשי מקלט אריתראים וסודאנים למדינה שלישית באפריקה, עולות מספר בעיות נוספות כאשר עוסקים במהלך זה מנקודת מבט הממוקדת ביבשת אפריקה ובמדינותיה. בראש ובראשונה, בעייתית היא ההנחה ש'אפריקאי ממדינה אחת לא יתקשה להסתדר במדינה אפריקאית אחרת'. הנחה זו נובעת מתוך אחד הדימויים של יבשת אפריקה בשיח המערבי כאיזו "מדינה" גדולה, אחת ואחידה, ומבטאת חוסר הבנה ואף גזענות. למעשה, יבשת אפריקה כוללת 54 מדינות עצמאיות, אלפי קבוצות אתניות, מאות לשונות ולפיכך – כמו כל יבשת אחרת בעולם – מהווה פסיפס של תרבויות וזהויות שונות. 

נוסף על כך, היסטוריה ארוכה של סחר בעבדים, שלטון קולוניאלי אלים, ניצול כלכלי ומלחמות אזרחים הביאו להרס של מנגנוני האיזון והבקרה המסורתיים של חברות רבות באפריקה. כתוצאה מכך, העמיקו תחושות של הסתגרות ושנאת זרים. לנוכח זאת קשה מאוד לזרים לחדור למארג הפוליטי, הכלכלי והחברתי באזור לא-להם. הניסיון במדינות רבות באפריקה מלמד כי פעמים רבות, המאמצים של זרים להשתלב בהן מובילים לתגובה אלימה של המקומיים. נדמה כי המהומות שהתפרצו בדרום אפריקה אך לפני מספר שבועות הן דוגמה חיה להתנגדות של מקומיים לנוכחות של אזרחי מדינות אחרות – אפריקאים כולם – במדינתם. מכאן שאריתראי או סודני הנשלח למדינה אחרת צפוי לחוות תחושה של זרות וניכור, ויזוהה על ידי המקומיים כזר ואף כפולש.

זאת ועוד, ברבות ממדינות אפריקה הזהות המשפחתית, האתנית והמקומית גוברת על כל זהות אחרת –  לרבות המדינתית. למרות תהליכי מודרניזציה וגלובליזציה מואצים העוברים על אזורים נרחבים ביבשת , רשתות תמיכה משפחתיות מסורתיות נותרו חיוניות ביותר לקיומם של האנשים. רשתות אלו מהוות מרכיב הכרחי להישרדותם של מרבית תושביה של יבשת אפריקה, ובפרט של אלו החיים בשוליים הכלכליים בכל מדינה ומדינה. לפיכך, לאדם זר, שאין לו רשת תמיכה כזו, ההישרדות תהיה קשה ביותר ובמקרים רבים בלתי אפשרית. 

עוינות כלפי זרים, כמו גם היעדר מערכות תמיכה למהגרים, נכונים לגבי אוגנדה ורואנדה, שאליהן הגיעו מבקשי מקלט אזרחי סודאן ואריתריאה ששהו בישראל. באוגנדה מכהן הנשיא יוורי מוסבני משנת 1986. הוא נחשב לשליט ריכוזי המאציל מעט מאוד סמכויות לנציגים הנבחרים. פול קגמה, נשיא רואנדה, עמד בראש צבא השחרור שהביא ב-1994 לסיומו של רצח העם, שבו נרצחו כמיליון בני טוטסי על ידי בני הוטו. לאורך שנות שלטונו הצליח קגמה לשקם את רואנדה מהריסותיה, אולם להצלחה זו יש מחיר כבד בתחום זכויות האדם. מומחים רבים מתארים את רואנדה מחד גיסא כמדינה מסודרת, המתנהלת באופן תקין ומספקת לאזרחיה שירותים בסיסיים, ובכלל זה שירותי חינוך ובריאות, ומאידך כ"סיר לחץ" של עוינות אתנית ומעמדית המאיים להתפרץ בכל רגע. העוינות בין שתי הקבוצות האתניות המרכזיות עדיין שרירה וקיימת לצד חשדנות ועוינות כלפי זרים המגיעים למדינה, למעט משקיעים זרים.  שתי המדינות, רואנדה ואוגנדה, עומדות בפני מערכת בחירות בתקופה הקרובה, עובדה המוסיפה למכלול הלחצים שבהן.

על המורכבות הפוליטית והחברתית נוסף היבט כלכלי בעייתי. על פי נתונים רשמיים, הן אוגנדה והן רואנדה נמצאות בתהליך של צמיחה כלכלית יחסית. עם זאת, למרות שברואנדה השתפרה רמת החיים של מרבית תושבי המדינה, היא עדיין סובלת מהיעדר מקומות עבודה וממשק כלכלי המבוסס ברובו על כספי סיוע בינלאומיים, ואך במעט על פיתוח כלכלי מוצק. נכון לשנת 2014, מרבית תושבי רואנדה מתקיימים מחקלאות, ולפיכך בעלות על קרקע היא מרכיב חיוני להישרדות. באשר לאוגנדה, המראה נתונים מקרו-כלכליים חיוביים, ראוי לציין כי הצמיחה הכלכלית אינה מחלחלת בהכרח לשכבות האוכלוסייה הנמוכות, ובכלל זה לזרים החיים בה. עיקר העושר מהצמיחה נותר בידי מעטים בלבד, והפער בין העשירים לעניים במדינה זו הוא מהגבוהים בעולם. המשמעות היא כי מי שהם פועלים יומיים, ללא עבודה יציבה ומובטחת, אינם יכולים לשרוד ללא תמיכה של רשת משפחתית, המספקת בין היתר מקום מגורים ומזון בסיסי. במילים אחרות, מקומי המרוויח 3-2 דולר ליום יכול לשרוד בזכות תמיכה של רשת משפחתית הכוללת בין השאר את היכולת לגור בחלקת האדמה המשפחתית. לזרים נדרשת הכנסה גבוהה פי כמה על מנת לשרוד, בשל העדר כל סוג של תמיכה.  

לצערנו, יש מעט מעקב ומחקר על קורותיהם של מבקשי מקלט מאז עזבו את ישראל לארצות מוצאם אריתראה וסודאן, וגם המידע על קורות המגורשים לאוגנדה ולרואנדה מועט. אולם מכל הדיווחים הקיימים עולה תמונה דומה של חיים שבריריים על סף הקיום. ביטחונם האישי של מי שהוחזרו לאריתריאה וסודאן רעוע, ורבים מהם נכלאו. יש מבין המגורשים שמצאו את מותם. מהמידע על מצבם של מי שגורשו או ש"הוחזרו מרצון" לאוגנדה ולרואנדה אפשר ללמוד כי לא ניתן מענה לצורכיהם. היעדר אפשרויות תעסוקה הוגנות כמו גם היעדר רשתות התמיכה, היחס העוין לזרים ודחיקתם לשולי החברה, אינם מאפשרים להם קיום בסיסי. כך נוצר  תמריץ לרבים מהם לעבור באופן לא חוקי – בסיוע גורמים מקומיים – את הגבול מרואנדה למדינות אחרות באזור. לאחר המעבר למדינות אחרות מוצאים עצמם מבקשי המקלט בתנאי חיים קשים עוד יותר, הגורמים להם להמשיך ולחפש ערוצי בריחה נוספים, ובכלל זה הבריחה לעבר אירופה דרך לוב. בריחה זו נובעת במידה רבה מחשש שיעצרו בשל שהייה בלתי חוקית ויגורשו למדינתם מוצאם, שם הם צפויים להיות חשופים לרדיפה. מציאות זו שבה חיים מבקשי המקלט שמגורשים מישראל, ושאותה אפשר למנוע, היא תוצאה של היעדר מערכות תמיכה וסיוע למבקשי מקלט בארצות אליהם הם מגורשים, היחס אליהם בישראל כאל מהגרי עבודה ו"מסתננים", כמו גם של המבט השטחי והלא מקצועי על יבשת אפריקה, המנחה את התנהלותו של משרד הפנים פעמים רבות. 

 

פרופ׳ גליה צבר היא חוקרת הגירה, מלמדת בתוכנית הבין אוניברסיטאית ללימודי אפריקה, אוניברסיטת ת"א.

ענבל בן יהודה היא סטודנטית לתואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, ממקימות ועורכות אתר "אפריכאן".