ההסכם הקואליציוני בין מפלגת "כולנו" לבין הליכוד כולל התחייבות בעניין הבאת מהגרי עבודה לעבודה בבניין בישראל, כחלק מהמאמץ להוזיל את עלויות הדיור. בין היתר, קובע ההסכם כי תינתן אפשרות לחברות קבלניות זרות להביא עובדים זרים לארץ על בסיס הסכם התקשרות עם החברה הישראלית. קשה להפריז בהשלכותיו הקשות של ההסכם הקואליציוני בהיבט זה. בפעמים הספורות שמערכות העסקה שכאלו התאפשרו בעבר בישראל, תוצאתן הייתה פגיעה מופלגת בחומרתה בזכויות עובדים, העולה כדי סחר בבני אדם.
מעבר לשאלות בדבר החוקיות והמוסריות שבגירוש של מבקשי מקלט אריתראים וסודאנים למדינה שלישית באפריקה, עולות מספר בעיות נוספות כאשר עוסקים במהלך זה מנקודת מבט הממוקדת ביבשת אפריקה ובמדינותיה. בראש ובראשונה, בעייתית היא ההנחה ש'אפריקאי ממדינה אחת לא יתקשה להסתדר במדינה אפריקאית אחרת'. הנחה זו נובעת מתוך אחד הדימויים של יבשת אפריקה בשיח המערבי כאיזו "מדינה" גדולה, אחת ואחידה, ומבטאת חוסר הבנה ואף גזענות
בעשור האחרון, אלפי קטינים לא מלווים נכנסו לישראל דרך הגבול עם מצרים. מרביתם הגיעו מאריתריאה לאחר שברחו משירות הצבאי במדינה, שאינו מוגבל בזמן וכמוהו כעבדות. בישראל, מבקשי המקלט הצעירים זוכים לייצוג משפטי כדי להסדיר את שחרורם ונקלטים בפנימיות. לצד זאת, חלק מהקטינים נקלטים על-ידי משמורנים שאינם ערוכים לטפל בהם וסובלים מניצול והזנחה.
כל ישראלי שביקר בבית אריתראי זוכר איך מצא את יושבי הבית צופים בסרט חתונה. חתונות הן מאורע חברתי משמעותי במיוחד בחברה האריתראית. בשל חוסר היכולת לקבל חופשה מהשירות הלאומי באריתריאה והתפזרותם של האריתראים ברחבי העולם בחיפוש אחר מקלט, אריתראים משקיעים הרבה בעריכה של חתונות וצילומן למען קרובי המשפחה הנמצאים הרחק.
