המשטר באריתריאה - כל מה שלא העזתם לשאול

 

בשנת 1993 קיבלה אריתריאה מעמד של מדינה עצמאית לאחר מאות שנים של שלטון זר, מצרי ואירופאי, ושלושים שנות מלחמה נגד אתיופיה. ב-1994 הוצג מתווה לחוקה למדינה, ונוסח סופי שלה נכתב ב-1997. אולם ככל שעבר הזמן החלו התקוות בנוגע לאריתריאה להתבדות. על-פי החוקה אמורים היו להתקיים באריתריאה משטר דמוקרטי ובחירות, ומפלגת השלטון אף שינתה את שמה ל"חזית העממית לדמוקרטיה וצדק" (PFDJ), אולם החוקה מעולם לא אושררה או הוטמעה בחוק האריתראי; הבחירות המיוחלות נדחו פעם אחר פעם בתואנות שונות בשל המצב הביטחוני במדינה והיחסים ההולכים ומדרדרים עם אתיופיה.

לאחר מלחמה קשה שהתקיימה בין השנים 2000-1998, אין כיום כל יחסים דיפלומטיים בין אריתריאה לאתיופיה, והגבול ביניהן סגור למעבר. כיום כמעט ולא ניתן לקבל מידע מתוך אריתריאה, אולם דוחות מפורטים שפרסמו בשנים החולפות מחלקת המדינה של ארה"ב ונציבות האו"ם לפליטים מאפשרים ללמוד על המצב במדינה ולהבין את השלכותיו האפשרויות.

 

חובת שירות צבאי

בעשור האחרון הולך הצבא האריתראי ומתרחב, וחולש על שאר המוסדות האזרחיים במדינה. באריתריאה קיים גיוס חובה ללא הגבלת זמן לשני המינים. החוק קובע כי כל אדם המסיים את לימודיו התיכוניים צריך להתגייס, אולם אין הגדרה ברורה לגיל השחרור. דיווחים רבים מעידים כי צעירים – לעתים מתחת לגיל הגיוס המותר בחוק – גויסו לשירות הצבאי או הלאומי, שם הם משרתים שנים רבות ללא כל תאריך שחרור. תמורת שירות זה משולמת משכורת זעומה שלעולם אינה משתנה, וחופש התנועה של החיילים מוגבל בצורה חמורה. כל מי שנתפס כמתנגד לשירות צבאי או שמנסה להימנע ממנו נשלח לכלא או מוצא להורג במקום – סמכות שניתנה למפקדים הצבאיים על ידי הממשל האריתראי. מדיניות זו ננקטת גם כלפי מי שנתפס מנסה לעזוב את המדינה ללא אישור. בני משפחה של עריקים נכלאים לזמן בלתי מוגבל, ורק תשלום שוחד של אלפי דולרים עשוי להביא לשחרורם. פליטות אריתראיות רבות ברחבי העולם מדווחות כי אונס על ידי מפקדים בשירות האזרחי או הצבאי הוא דבר שבשגרה.

חיילים בצבא האריתריאי מבצעים עבודות ציבוריות במקום שיעשו זאת עובדים בשכר. ישנם אף דיווחים על תופעה נרחבת של מפקדים הדורשים מן החיילים לבצע עבודות פרטיות עבורם או עבור בני משפחתם. מבין המשרתים יש הנשלחים חזרה לעבודתם הקודמת, אך במסגרת השירות הצבאי ובתמורה למשכורת הצבאית הזעומה ולא למשכורת האזרחית שהרוויחו קודם לכן.

 

כליאה ועינויים

רבים באריתריאה מחפשים את קרוביהם שנעלמו. ההערכות הן כי במדינה כלואים מאות אנשים ללא דיווח או רישום כלשהו. מי שאינו נמנה על האסירים, כנראה שנרצח וגופתו לא הובאה לקבורה בין הנעדרים פעילים פוליטיים ודתיים, וכן עיתונאים ואנשים שהתחמקו משירות צבאי. כך למשל, אדם בשם מיסגינה גברטינסאה (Misghina Gebretinsae ) נכלא בשנת 2008 בשל השתייכותו לדת עדי יהווה – דת שהממשלה האריתראית מסרבת לרשום כרשמית וכתוצאה מכך השתייכות אליה היא עבירה על החוק (הדתות המותרות הרשומות באריתריאה הן: הכנסיה האורתודוקסית האריתראית, הכנסיה הלותרנית האריתראית,  הכנסיה הרומנית-קתולית והאסלאם בלבד) בשנת 2010 לבדה התקבלו דיווחים על מעצריהם של כ-2,500 אנשי דת. דיווחים רבים מספרים על אסירים פוליטיים שמתו במהלך שהותם בבתי הכלא הללו מעינויים ומהזנחת מחלות שהתפרצו במהלך הכליאה.

 בשבוע שלפני מותו הוחזק גברטינאסה בבידוד. אין מידע רב על הסיבה בגינה מת, אולם בחינה של תנאי הכליאה יכולה לרמז לנו על הנסיבות. על אף שהחוק האריתראי אוסר על עינויים, אלו מתקיימים באופן ממוסד בבתי הכלא והמעצר שבמדינה. צורות העינוי המדווחות הן חשיפה ממושכת לשמש (בטמפרטורה של כ-48 מעלות), קשירת הידיים בצורה מעוותת למשך שעות ארוכות, הליכה ברגליים יחפות על חפצים חדים, דחיסת אנשים רבים למיכלים מברזל ללא אוורור. שתי שיטות עינויים זכו לכינויים מיוחדים: "טכניקת היהלום" היא תלייה מעץ עם ידיים קשורות מאחורי הגוף, ו"קשירת ההליקופטר" פירושה קשירת ידיו ורגליו של אדם השוכב עם פניו מטה במדבר, בעת שמפזרים עליו סוכר למשיכת חרקים לגופו.

במהלך מעצרים המוניים הוקמו בתי מעצר זמניים מאולתרים בתוך המחנות הצבאיים. בבתי מעצר אלו הופעלו על העצירים עינויים פסיכולוגיים כגון פתיחת וסגירת דלתות תאי המעצר בכדי להפחיד את העצירים כי הם נלקחים לחקירה בעינויים. מספר אסירים שוחררו רק לאחר שבני משפחתם הציעו שוחד משמעותי, כגון בית או אדמה. בבתי הכלא כלואים יחדיו קטינים ובוגרים, ולביקורים סדירים זוכים רק האסירים שבני משפחתם עובדים בממשלה ובמוסדות השלטון. תלונות שהעבירו אסירים לבתי משפט צונזרו על ידי הרשויות, ונציגי הצלב האדום במדינה לא קיבלו אישור להיכנס לבתי הכלא.

בדוח של מחלקת המדינה של ארה"ב לא מצוין במפורש כי מעשים אלו מבוצעים בהוראת הממשלה או אף בידיעתה, אך הדבר משתמע מן העובדה שכותבי הדוח חוזרים ומדגישים כי הממשלה לא פעלה לחקור או להביא את האשמים לדין. מבקשי המקלט בישראל מתייחסים לדבר כאל עובדה מוגמרת – העינויים נעשים בהוראת הממשלה ועל ידה.

 

ביטחון אישי

אזרחי אריתריאה לא יכולים לקבל הגנה אמיתית מן המשטרה, ראשית בשל היותה כפופה לשלטון, ושנית בשל העובדה כי השוטרים ברובם גויסו בכפייה לשירות המשטרתי ולא בחרו לעבוד בו. השוטרים מרוויחים משכורת צבאית – כדולר ליום, מה שהביא לכך שהשחיתות נפוצה מאוד במדינה. כל בקשה לטיפול מן המשטרה מלווה בשוחד, והשוטרים אף משתפים פעולה עם סוחרי אדם ומעורבים בהברחת אנשים אל מחוץ למדינה תמורת תשלום. למעשה, אין כל גוף האחראי לפקח על עובדי המדינה ולהטיל עליהם סנקציות בעת הצורך.

 

חופש העיתונות

מאז 2007 מדורגת אריתריאה במקום האחרון במדד חופש העיתונות של ארגון "עיתונאים ללא גבולות". לממשלה יש בעלות על כל ערוצי התקשורת: עיתון אחד המתפרסם בשלוש שפות, שלוש תחנות רדיו וערוץ טלוויזיה אחד. כל פרסום אחר דורש אישור ממשלתי. בעבר מקומות ציבוריים רבים רכשו צלחת לוויין ושידרו חדשות בין-לאומיות, אולם בשנים האחרונות חייבה הממשלה מקומות כגון מלונות ומסעדות להסיר את הצלחת – תופעה שהתרחבה בשנה האחרונה, במהלכה התרבו הדיווחים על ההתקוממויות בצפון אפריקה. כמו כן, ישנן שלוש ספקיות אינטרנט חוקיות בלבד, שכולן בבעלות הממשלה. בערים הגדולות, שבהן ישנן מספר נקודות אינטרנט-קפה, לא נדיר לראות פקחים ממשלתיים שבודקים את המשתמשים ועוברים על התוכן שהם קוראים.

דוגמה להגבלת חופש העיתונות היא סיפורו של דוויט איסאק (Dawit Isaak) . איסאק הוא עיתונאי אריתראי, שבמהלך המלחמה עם אתיופיה קיבל מעמד של פליט בשבדיה ולאחר מספר שנים קיבל גם אזרחות. לאחר שאריתריאה קיבלה עצמאות חזר איסאק למדינה והחל לעבוד שם כעיתונאי. ב-1998, כאשר המלחמה עם אתיופיה פרצה בשנית וגבתה קורבנות רבים, נסע איסאק עם בני משפחתו לשבדיה, אולם הוא עצמו חזר לאריתריאה בכדי לסקר את המתרחש שם. ב-2001 פרסמו חמישה עשר פוליטיקאים מכתב הקורא לחירות ולדמוקרטיה באריתריאה – מכתב אשר התפרסם בעיתונות החופשית שעדיין הייתה קיימת במדינה. מספר ימים לאחר מכן נעצרו רוב כותבי המכתב וכן עשרה עיתונאים שפרסמו אותו, ביניהם איסאק. מאז ועד היום לא נשפט אף אחד מהם. מאיסאק התקבלו מעט סימני חיים מאז מעצרו, אחד מהם הגיע ב-2002 כאשר נלקח לבית החולים לטיפול בפציעות שנגרמו מעינויים שעבר במעצר.

 

חופש התנועה והזכות לפרטיות

אזרח אריתריאי שרוצה לצאת מן העיר שבה הוא חי צריך להגיש בקשה מיוחדת לאישור תנועה לפני כל נסיעה. בקשותיהם של מי שמשתייכים לקבוצות מסוימות נדחות אוטומטית, והם לעולם אינם מורשים לצאת מאיזור מגוריהם. באלה נמנים  גברים מתחת לגיל 54, נשים מתחת לגיל 47, ילדים מעל גיל 11 ואנשים המשתייכים לעדי יהווה, פנטקוסטלים או כל קבוצה דתית אחרת שאינה מאושרת על ידי הממשלה. משפחות שלמות מסורבות גם כן, מחשש שינסו להימלט יחדיו.

הממשלה מונעת תנועה אל ערים הסמוכות לגבול, והמשטרה מקימה לעיתים קרובות מחסומי פתע בתוך הערים וביניהן כדי לבדוק את אישורי המעבר של האזרחים וכן כדי לתפוס עריקים או נמנעי שירות. אגב, אם קוראי כתבה זו מפקפקים בנכונות התיאורים החמורים ומעוניינים לנסוע בעצמם בכדי לבדוק את אמיתות הדברים, גם הם יאלצו להצטייד באישורי מעבר פנימיים בכדי לצאת מעיר הבירה. מבקשי מקלט אריתראים טוענים כי שהייתם של תיירים במדינה מוגבלת לארבעה לילות בלבד, וכי כל אדם שייתפס משוחח עם תייר עלול להיחשב כמרגל ולהיעצר.

כוחות הביטחון של הממשלה משתמשים באמצעי מעקב אחר אזרחים ובשיטות הטרדה ללא כל אישור משפטי, ובניגוד לחוק האריתראי עצמו. אסור לאריתראי להחזיק יותר מכרטיס סים אחד, וגם בשבילו צריך להוציא אישור ממשלתי. כל הדואר נבדק, ובמידה והוא מכיל מסרים דתיים או פוליטיים הוא מוחרם, והנמען מוזמן לחקירה. הממשלה עוקבת אחר אזרחים שלא מגיעים לאסיפות המפלגה, הן באריתריאה והן מחוץ לה.

 

אקדמיה ולימודים

הפעילות האקדמית באריתריאה מפוקחת, וסנקציות שונות הוטלו על מרצים שחרגו מחומר הלימוד המותר. את שנת הלימודים האחרונה בתיכון מעבירים התלמידים במחנה הצבאי סאווה (Sawa), שם הם נדרשים ללמוד מקצוע שהממשלה קובעת עבורם על פי הצטיינותם בלימודים. בכדי לקבל תעודת סיום לימודים על התלמידים להיבחן בבחינת הגמר, אולם לבחינה זו יכולים לגשת אך ורק תלמידים שסיימו את האימונים הצבאיים (מעין מקבילה לטירונות), או שקיבלו פטור רפואי. בשנת 2002 נסגר הקמפוס המרכזי באסמרה והאוניברסיטה חולקה לשבעה מרכזים אקדמיים ברחבי הארץ בכדי למנוע ריכוז של אוכלוסיה משכילה בעיר הבירה. תלמידים רבים שביקשו ללמוד בחו"ל קיבלו סירוב לבקשתם לצאת מן המדינה.

בשנים האחרונות החל משרד החינוך לדרוש מבתי הספר לגייס תלמידים החל מן השנה התשיעית ללימודיהם לעבודות שונות במהלך חופשת הקיץ. העבודות כללו סלילת כבישים ותחזוקתם, ייצור ושיפוץ ריהוט בית-ספרי והנחת כבלי חשמל וטלפון. בערים הגדולות ובעיקר באסמרה אפשר להיתקל בהרבה "ילדי רחוב", אשר עוסקים בקיבוץ נדבות ואף בזנות. אם המשטרה עוצרת אותם הם נשלחים לשירות צבאי ולאומי.

 

מדוע הם לא נשארים ונלחמים מבפנים?

לא פעם נשמעות אמירות על כך שמי שהוא באמת פליט, היה נשאר באריתריאה להילחם על האופי של מדינתו. נדמה כי הטוענים זאת אינם מודעים למצב באריתריאה, שבה כל ניסיון למחאה או לביקורת גורר סנקציות ועונשים כבדים. שני עשורים עברו מאז קיבלה אריתריאה את עצמאותה, והתקוות שתלו בה אזרחיה והקהילה הבין-לאומית נכזבו. המדינה הקטנה הפכה את אזרחיה לאסירים, ונדמה כי עם כל שנה שעוברת מטיל הנשיא אפוורקי עוד ועוד מכות על גבם השפוף של אזרחיו. מתנגדי השלטון מתוייגים על ידי הממשלה כהומואים, בוגדים, אנסים, פדופילים ושאר תיוגים המוקצים בחברה. האופוזיציה למשטר קיימת רק מחוץ לאריתריאה ומורכבת מרבבות הפליטים שנמלטו ממנה אל מדינות אחרות באפריקה ובאירופה, לארצות הברית, לאוסטרליה ולמדינות נוספות – ובהן ישראל.

 

נראה כי לרבים מן המשתתפים בדיון הציבורי בנוגע למהגרים מאפריקה חסר מידע קריטי בנוגע לסיבות המביאות מבקשי מקלט מאריתריאה לישראל.  בכדי לנסות ולהתחיל להבין מה מצפה לאריתראים שמוחזרים בכוח למדינתם מומלצת הצפיה בסרטון קצר זה אשר הופק בקנדה, ומביא את סיפורם של מספר אריתראים אשר גורשו ממלטה לאריתריאה.

 

ניתן להניח כי בעוד שהדוחות והעדויות של מבקשי מקלט מדברים בעד עצמם ומבהירים כי חירויות וזכויות אדם נשללות ומופרות במדינה באופן מבני, עדיין מתקיימים מעמדות בעלי יכולת קיום ועצמאות מסוימת, והסיפור של אריתריאה הוא לא בבחינת "שחור או לבן". יחד עם זאת, הדיווחים, העדויות והנתונים שעולים לגבי הפרת הזכויות באריתריאה מחייבת התייחסות וביקורת בינלאומית משמעותית, בין היתר גם של ישראל, שמקיימת קשרים דיפלומטיים חזקים עם המדינה.

 

כתבה: נועה קאופמן, רכזת תחום פליטים ומבקשי מקלט ב"קו לעובד".