ניירות, ניירות, ניירות: תפקידם של מסמכים בחייהם של פליטים

כתבה: ד"ר הדס ירון

"הפספורט הוא האיבר החשוב ביותר בגופו של האדם" כתב ברטולט ברכט בספרו "שיחות של פליטים". בדברים אילו ביקש ברכט לתאר מחד את חוסר האונים של הנמלטים מרדיפה פוליטית בתקופת מלחמת העולם השנייה, זאת בהעדר המסמכים המתאימים או ה"נכונים", ומאידך את כוחם של מסמכים בעידן המודרני ביחס לחיי בני אדם, ביטחונם וחירותם.

תיאור זה של הפספורט נכון בעיקר ביחס למי שנמלטו מעבר לגבולות ארצם, אך הוא רלוונטי גם לכל החיים בעידן המודרני, בו נתחמו גבולות בין מדינות לאום, גבולות המפקחים על תנועתם של בני-אדם וסחורות. לפי הסוציולוג ג'ון טרופיי, הפספורט הומצא במאה ה-20' בעקבות יצירתם של מרחבים פוליטיים-כלכליים חדשים באירופה, שהעלו את הצורך בניוד בני אדם למרחקים גדולים מחד, ובשליטה על תנועת אוכלוסין מאידך. בין שתי מלחמות העולם, עם עליית המשטרים הדיקטטוריים באירופה, התחזק מעמדו של הפספורט והוא שיחק תפקיד מפתח ביצירת "חומת הניירות" שכלאה אזרחים בתוך מדינותיהם ולא אפשרה את יציאתם אל אחרות.

המונחים "לא-ממוסמכים" או "חסרי מסמכים/ניירות", המקובלים כיום בעולם המערבי, הם מונחים המתארים מהגרים ומהגרים-מכורח, חסרי מעמד חוקי. הגדרתם של בני אדם על בסיס זה, כלומר תיאור מהותם על פי מסמכים ואשרות, מלמדת אותנו על כוחם הפוליטי של מסמכים רשמיים בעולם המודרני. גם המונחים "מהגרים בלתי-חוקיים", או בעברית "שוהים בלתי-חוקיים" (שמקורו בהקשר אחר), מלמדים על הקרימינליזציה שעושות מדינות לקבוצות חברתיות שונות, שבחלקן כוללות אנשים הנלחמים על פרנסתם או כאלו שנמלטו מסכנה ומצוקה, בעולם בו מתקיים אי-שוויון (כלכלי ואחר), הנשמר בין היתר על ידי זיהוי, גבולות ומסמכים.

וכך, גם בעבור מבקשי מקלט ומהגרים שהגיעו לישראל, העדר מסמכים עשוי לסכן את מעמדם השביר ולהגביל את פעולותיהם (המוגבלות ממילא). מאז שהגיעו לישראל מבקשי מקלט מסודאן ומאריתריאה במספרים גדולים יחסית, ועניינם הועבר מנציבות האו"ם לפליטים אל משרד הפנים, ניתן להם רישיון ישיבה על ידי המדינה למשך מספר חודשים על סמך זהותם. הוכחת זהותם נעשתה בראש ובראשונה על סמך הצגת מסמכים כגון תעודת זהות או דרכון. וכאן גם טמון הפרדוקס. מבקשי מקלט הם בהגדרתם אנשים הנמלטים מארץ מוצאם, עוברים תלאות רבות בדרכים, וחוצים גבולות מבלי להציג מסמכים וללא אישור. הם עוזבים חסרי כל, או מאבדים את מה שנטלו עמם בדרך. לאחרים, מסיבות שונות, מעולם לא היו מסמכים מזהים כמו דרכון או תעודת זהות.

היות ובאותה התקופה דרש משרד הפנים ממבקשי מקלט שיציגו מסמכים כדי שיוכלו לקבל אשרה, המבקשים עשו מאמצים רבים כדי להשיג מסמכים מקוריים באמצעות בני משפחה, ולעיתים גם בסיוע סוכנויות בין לאומיות. אחרים הופנו על ידי הרשויות לשגרירות אריתריאה, בכדי שתזהה אותם ותנפיק להם מסמכים. דרישה זו העמידה (ועודנה מעמידה) חלק ממבקשי המקלט בפני בעיה קשה – פנייה לשגרירות ארצם היא הרי בבחינת פנייה אל אותה הרשות שרודפת אותם. כך, שגרירות אריתריאה מחייבת את הפונים אליה לא רק לשלם סכומי כסף גדולים (שמוגדרים כמס אותו הם חייבים מאז עזבו את המדינה), אלא שהיא מחייבת את חלקם גם לחתום על הודאות באשמה ולספק מידע שעלול להזיק להם, לבני משפחתם ועוד.

עם זאת, מסמכים נדרשים ליחיד לא רק בשביל להעצים את כוחו בפני הרשויות ולגונן עליו. בנסיבות מסויימות, מסמכים עלולים גם להזיק לאינטרס של היחיד, כך שעצם העדרם עשוי להיות בבחינת יתרון. כך מתאר ד"ר יובל לבנת במאמרו על "הזר שסירב להזדהות", כיצד העדר זהות והעדר מסמכים לא אפשרו לרשויות לגרש אדם שתבע מסיבות דתיות להישאר בישראל גם במחיר של המצאות בכלא. הרשויות התובעות מאדם לפנות לרשויות ארצו ולהמציא מסמכים, עלולות בשלב מאוחר יותר גם להשתמש במידע זה כדי לטעון למשל שאותו אדם למעשה כלל אינו נתון לרדיפה. מעבר לכך, המדינה משתמשת במסמוך, ובעיקר ברישום הביומטרי שנלווה למסמוך (שנתפס כאמין פחות), כדרך לנטר, לפקח ולשלוט במבקשי המקלט. המבקשים מצדם, תלויים לחלוטין ברישיון הישיבה, מה שיוצר בעבורם את הכורח להתייצב במשרד הפנים באופן תכוף, גם אם עליהם לעמוד בתורים ארוכים, מעייפים ומתסכלים (לעיתים קרובות ללא אפשרות בסופו של יום לחדש את האשרה).

תחושת ההשפלה וחוסר האונים שבחידוש רישיונות הישיבה, שממילא מקנים זכויות מינימליות ביותר, הביאה חלק ממבקשי המקלט להרים ידיים או ל"התנגד" (בלשון סוציולוגית) למשטר בו הם מצויים, ולא לחדש את רשיונות הישיבה שלהם. לדוגמה, אחת המבקשות, שקיבלה זימון לריאיון במקום רישיון ישיבה, לאחר שכבר קיבלה כבר כמה זימונים לאורך תקופה, קרעה באופן הפגנתי את הזימון במשרד הפנים. אחרים החליטו שלא לגשת עוד למשרד הפנים ע"מ לנסות לחדש את האשרה. באופן זה מבקשי מקלט אלו אומנם סיכנו והגבילו את עצמם עוד יותר, אבל ביקשו כפי הנראה להתקומם כנגד כוחם של הניירות וה"פטישיזציה" של הניירות, כלומר הפיכתם לאובייקטים שאינם יצירי בני-האדם, אלא לכאלו ששולטים בהם.

בהקשר זה, ברור כי קבוצה פגיעה במיוחד היא זו של חסרי המדינה וחסרי האזרחות. קבוצה זו, אין לה מסמכים ואינה יכולה להמציא מסמכים כאלו. התחלקותן של מדינות שונות למדינות לאום נפרדות על רקע קונפליקטים אתניים–פוליטיים, כמו זה שבין אריתריאה לאתיופיה בשנות התשעים, מולידה לא פעם גירוש אוכלוסיות משני הצדדים, בריחה המונית, וכתוצאה מכך גם קבוצות שמוצאות עצמן חסרות כל מעמד אזרחי. למשל, כשהתחלתי במחקר עם הגעתם של הפליטים לארץ, פגשתי גבר צעיר שנולד וחי באתיופיה לאב אריתריאי ולאם אתיופית. בתקופת מלחמת הגבול בין המדינות הוא הושם בכלא וגורש לאריתריאה. באריתריאה מעמדו אף פעם לא הוסדר, והוא לבסוף נכלא וגורש על ידי הרשויות לסודאן. לאחר שהגיע לישראל, משרד הפנים סירב לרשום אותו כאריתריאי היות ולא היו בידו כל מסמכים מזהים. לבסוף נציבות האו"ם לפליטים רשמה אותו כאתיופי. לאחר תקופה בה נותק בינינו הקשר, נודע לי שהוא נכלא וגורש מהארץ. מה עלה בגורלו אין אני יודעת.

למרבה הצער, למרות שקיים בישראל נוהל עבור חסרי אזרחות (בזכות מאבקה המשפטי של האגודה לזכויות האזרח), נוהל זה, בשל ההגבלות השונות שבו, אינו מסדיר את כלל בעיותיהם של חסרי האזרחות. כך, יש מי שנותר ללא כל הגנה, ללא מעמד וללא "מסמכים". בעולם בו תנועה, מעמד, פרנסה וביטחון נגזרים כולם מהימצאותם של מסמכים, בני אדם מוצאים דרכים שונות כדי להתקיים גם בהעדרם. כך הם בונים את חייהם בקושי בלעדיהם, נאבקים בדרכים שונות בכדי לקבל אותם, ולעיתים אף "מאבדים" או משיגים מסמכים מזוייפים, רק כדי להבטיח את מקומם בעולם זה.

 

כתבה: ד"ר הדס ירון,  אנתרופולוגית ומרצה בבית הספר לחברה וממשל במכללה האקדמית תל-אביב יפו

 

המאמר מבוסס על שני מאמרים של ד"ר הדס ירון מסנגה:

 

"Your Papers or Your Life': The Significance of Documents in the Life Experiences of African Refugees in Israel" 2009

"You are Ethiopian Until Proven Otherwise: Contested Nationality, Ethnic Eritreans and Stateless Persons in Israel" 2013

 

הדוח נכתב עבור עמותת ARDC) The African Refugees Development Center) והמוקד סיוע לפליטים ומהגרים