מבקשי מקלט ותושבים ותיקים - משחק סכום אפס?

בספטמבר 2013 פסל בג"צ את תיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות (להלן – "תיקון מס' 3"), שאיפשר למדינת ישראל לכלוא מבקשי מקלט למשך שלוש שנים ללא משפט. לאחרונה פסל בג"צ את תיקן מס' 4 לחוק למניעת הסתננות (להלן – "תיקון מס' 4"), שאיפשר להחזיק מבקשי מקלט במתקן השהייה "חולות" ללא הגבלת זמן. לאחר שבג"צ פסל בפעם השנייה את מדיניות הכליאה של מבקשי מקלט, תקפו חברי כנסת וחלקים מהציבור את בית המשפט על התעלמותו ממצוקתם של התושבים בשכונות דרום תל אביב ובשכונות נוספות שקלטו מבקשי מקלט רבים. עם זאת, עיון בפסקי הדין מעלה כי השופטים נתנו דעתם למצבם של תושבי דרום תל אביב, ואף הקדישו חלקים נרחבים בפסקי הדין להבהרת עמדותיהם בנושא.

כבר לפני כשנה, בפסק הדין בעניין תיקון מס' 3, כתבה השופטת ארבל: "לא ניתן להתעלם ממצוקתם וזעקתם של תושבי אזור דרום תל-אביב ומהקשיים אותם הם חווים בעקבות השינוי הדמוגרפי באזור מגוריהם." והוסיף השופט דנציגר: "אבקש להתייחס לטענותיהם של תושבי שכונות דרום תל-אביב, אשר סיפרו מדם ליבם על הקשיים והפחד המלווים את חייהם. מצוקתם של תושבי השכונות קשה, כואבת ובלתי-נסבלת. זעקתם מהדהדת בליבנו וכאבם – כאבנו."

בה בעת, השופטים סירבו לקבל את תפיסת המדינה כי היחסים בין תושבי דרום תל אביב לבין מבקשי המקלט הם בבחינת "משחק סכום אפס". כפי שהמשיך וכתב השופט דנציגר: "הפתרון למצוקתם של תושבי השכונות אינו יכול להימצא, ולא ראוי שיימצא, בדמות חקיקה המתירה להחזיק במשמורת אלפי בני אדם – גברים נשים וטף – במתקני כליאה, לתקופת זמן בלתי מוגבלת, וזאת מבלי שהואשמו בדבר וללא אפשרות נראית לעין לגירושם."  והוסיף השופט פוגלמן: "מאופן הצגת הדברים על-ידי המדינה עולה כי קיימות שתי אפשרויות ואין בלתן: האחת, יישום ההסדר שנקבע בתיקון והשמת המסתננים במשמורת לפרק זמן ממושך עד שניתן יהיה – אם בכלל – להרחיקם; והשנייה, המשך שהייתם של מסתננים רבים בדרום תל אביב ובאזורים נוספים בארץ ללא הסדרה, פיקוח או טיפול. הצגה בינארית זו מעוררת קשיים בעיניי, כאשר היא באה מצד המדינה. עמדנו על האתגרים המשמעותיים שהתופעה נושא הדיון מציבה לפני הרשויות, ואין להקל בהם ראש. עם זאת, לא ניתן שלא לשאול אם ההשלכות השליליות של תופעה זו – שעליהן עמדו המדינה ותושבי דרום תל אביב בהרחבה – אינן מועצמות על רקע הימנעותן של הרשויות מנקיטת חלופות אחרות להסדרת שהות המסתננים והטיפול בהם. האם יכולה המדינה להיתלות בהשלכותיה השליליות של תופעת ההסתננות בשנים האחרונות, כצידוק לנקיטת אמצעים פוגעניים, וזאת מבלי שנעשה ניסיון להתמודד עם השלכות אלה באמצעים חלופיים שפגיעתם פחותה?"

במקום הפתרון הלא מוסרי והלא מידתי של כליאה של מבקשי מקלט מבלי שביצעו כל פשע, קראו השופטים למדינה לאמץ פתרונות אחרים למצוקת דרום תל אביב, והדגישו את הצורך שפתרונות אלו יתיישבו עם ערכי החברה, המשפט והמוסר של מדינת ישראל.  כפי שכותב השופט פוגלמן בפסק הדין העיקרי שפסל את תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות (2014): "בידי המדינה נתונים כלים רבים המאפשרים לה להתמודד עם תופעת ההסתננות, והמחוקק הוא הריבון לבחור בפתרון החוקי המתאים. פתרונות חוקיים רבים באים בחשבון – אך עליהם להיות חוקתיים. על פתרון חוקתי לשקף את האיזון בין טובת הכלל לבין טובת הפרט. עליו לצמצם את הפגיעה בתושבי מרכזי הערים מזה, ובמסתננים מזה. על המחוקק לבחור באמצעי שפגיעתו בזכויות אדם היא מידתית. הלב מבין את הקשיים, אך הדעת אינה סובלת את הפתרון שנבחר."

השופטים גם חיוו דעתם לגבי פתרונות אפשריים. כך כתב השופט עמית בפסק הדין בעניין תיקון מס' 4: "הייתה זו יכולה להיות שעתה היפה של המדינה למצוא פתרונות הומאניים למסתננים שכבר חיים בקרבנו. ייתכן כי כחצי מיליארד השקלים שהמדינה משקיעה באיתור, הרחקה, בידוד והשמה בתנאי מעין-כליאה של אלפים בודדים מבין עשרות אלפי המסתננים, יכולים היו לשאת פרי אחר, אילו היו מושקעים ברווחתם של תושבי דרום תל-אביב ובמציאת פתרונות אחרים לאותם שכבר הגיעו לארצנו. החקלאות משוועת לידיים עובדות, בתי המלון באילת כבר מחפשים עובדים מירדן – האם היה נגרע חלקנו אם היינו מאפשרים תעסוקה במספר ענפים ובמקומות שונים ברחבי הארץ? העובדה כי המסתננים בחרו להתרכז בשכונות דרום תל-אביב, ובמיוחד בשכונת שפירא, אינה יד המקרה, אלא פועל יוצא מהיעדר מדיניות שנמשך שנים."

עוד הוסיף השופט עמית: "כמי שהעביר את ימי ילדותו ובחרותו בשכונת שפירא, גורלה של השכונה ושל שכונת התקווה הסמוכה, שאת רחובותיהן מדדתי ברגלי שנים רבות, יקר עד מאוד לליבי. הלב נחמץ מכך שהשכונה, שעמדה להצטרף לתנופת הפיתוח בעיר תל-אביב, נושאת כיום על תשתיותיה הדלות את חלק הארי של סוגיית המסתננים. כאמור, לא גזירת גורל היא, וניתן היה לנקוט במדיניות שהייתה מביאה לפיזור אוכלוסיית המסתננים ברחבי הארץ. מכל מקום, ניתן לתמוה אם העברתם של אלפים בודדים אל מרכזי שהייה אכן פותר את מכלול הבעיות הקשורות בהימצאותם של עשרות אלפי מסתננים בדרום תל-אביב. בית המשפט אינו פטור מלבחון את ההיבט המעשי-תועלתני של הדברים, שהרי פגיעה קשה בזכויות, שאינה מביאה תועלת לאינטרס חברתי חשוב אחר, דינה להיפסל בהיותה לא מידתית."

ברוח דומה מציעים ארגוני זכויות אדם בישראל מגוון צעדים בהם יכולה המדינה לנקוט כדי להבטיח את זכויותיהם ואת חייהם של מבקשי המקלט, ולצד זאת לשפר את איכות חייהם ומצבם של תושבי השכונות שקלטו מבקשי מקלט רבים. צעד אחד הוא העברת הכספים שהוקצו עד כה לכליאה של מבקשי מקלט, כמאה מיליון ש"ח בשנה, למיזם רחב היקף של שיקום שכונות דרום תל אביב. הקמת מתקן חולות עלתה למדינה 323 מיליון ש"ח עד כה, ועלות החזקת כל כלוא בו עומדת על 25 אלף ש"ח בשנה. מתקן חולות מסוגל להכיל בקיבולת מלאה 3,360 כלואים בלבד (מתוך 48,000 מבקשי מקלט בישראל) – ברור אם כך שכליאת מבקשי המקלט אינה פתרון אמיתי למצוקת התושבים ומבקשי המקלט. כסף רב נזרק לשווא, והמצב הקשה נמשך.

במקביל להשקעה בשכונות דרום תל אביב, כל פתרון שלם למצוקתן צריך להביא לפיזור של מבקשי המקלט ברחבי המדינה; גם מבקשי המקלט עצמם לא מעוניינים לחיות בתת-תנאים ובצפיפות. פיזור זה דורש את הרחבת אפשרויות הפרנסה של מבקשי המקלט. כיום, על אף שהמדינה נוקטת במדיניות של אי-אכיפה בכל הנוגע לקניסת מעסיקים של מבקשי מקלט, הרי שהאשרה של מבקשי המקלט אינה מעניקה להם את הזכות לעבוד ונכתב עליה בפירוש כי "רישיון זמני זה אינו מהווה אשרת עבודה". מצב זה מוביל לכך שמבקשי המקלט מתקשים למצוא פרנסה ראויה, ורבים מסכימים לעבוד בשכר הנמוך משכר המינימום או עובדים בצורה לא רציפה. הענקת אשרות עבודה תקל על מבקשי המקלט למצוא פרנסה, ובעקבות כך גם לשכור דירות באזורים שבהם שכר הדירה גבוה יותר מאשר בדרום תל אביב. מעבר לכך, אם תעניק המדינה למעסיקים ברחבי הארץ תמריצים להעסיק מבקשי מקלט בתחומים שמשוועים לידיים עובדות, כמו חדרנות בבתי מלון, בניין וחקלאות, יתרחש פיזור טבעי של מבקשי המקלט ברחבי המדינה.

פתרונות אמתיים קיימים, אך נכון להיום נראה שהממשלה בוחרת בהתעלמות מהמצב והשארת שתי האוכלוסיות בסבלן.