הישרדותה של הקהילה הסודנית בצל חולות

"ישבתי באמצע המדבר, הסתכלתי סביב ונזכרתי בסיפורים שלימדו אותי בבית-הספר בכפר, על בני ישראל שעברו במדבר סיני ונכנסו לישראל. לא הייתה לי אופציה אחרת. חזרה לקהיר הייתה מסכנת את חיי. השתחררתי כמה ימים לפני כן מהכלא המצרי, וידעתי שהמוחבראת מחפשים אותי שוב. חזרה לדארפור גם היא לא הייתה אפשרית בשלב ההוא. הכפר שלי נהרס כליל, וכל גבר שניסה לחזור לאזור היה נתפס מיד ומוצא להורג. החלטתי שאמשיך ללכת, ואנסה לחצות את הגבול לישראל" (איברהים, מבקש מקלט מסודן).

 

איברהים, מראשוני הפליטים הסודנים שחצו את הגבול הישראלי-מצרי, הצליח בסופו של דבר להכנס לארץ בסוף שנת 2005. כניסתו לישראל מסמנת את מגמת התגברות זרם מבקשי המקלט מסודן החל מאמצע שנות האלפיים, אולם שורשיה של מגמה זו נעוצים בשנות ה-80' וה-90', עת הפכה מצרים ליעד מבוקש למבקשי מקלט מדרום סודן בעקבות מלחמת האזרחים בין צפון סודן לדרומה. מלחמה רבת-שנים זו הביאה למותם של יותר משני מיליון סודנים ולעקירתם של יותר מארבעה מיליון בני-אדם מבתיהם. בנוסף לכך, החל משנת 2003 החלו להצטרף למבקשי המקלט הדרום-סודנים במצרים גם פליטים מחבל דארפור, בעיקר לאור תחילתו של רצח העם על בסיס אתני בחבל ארץ זה.

זרם פליטים זה מדרום סודן ומדארפור למצרים נמשך עד לאמצע שנות האלפיים, מבלי שהדבר ישפיע באופן מיוחד על מדינת ישראל. אך מצב עניינים זה החל להשתנות בשלהי שנת 2005. הפגנות של פליטים מסודן ליד משרדי נציבות הפליטים של האו"ם בקהיר פוזרו בכוח ובאלימות רבה על ידי המשטרה המצרית, ועשרות מבקשי מקלט סודנים נהרגו. בעקבות אירוע זה, שסימל את חוסר הסובלנות המצרי כלפי מבקשי המקלט האפריקאים, חלה עלייה דרמטית במספר הפליטים מדרום סודן ומדארפור שגמרו בליבם לעשות את דרכם ממצרים לישראל.

בשנים הראשונות להגעתם של הפליטים האפריקאים לישראל, תגובתה של "הרשמית" המדינה כלפיהם הייתה חדה ונוקשה. מבקשי המקלט לא היו רשאים להגיש בישראל בקשה למעמד פליט בשל היותם נתינים של מדינת אויב, והם הושמו בכלא ללא תאריך שחרור וללא כל גישה לארגוני זכויות אדם. עם זאת, היחס ההתחלתי של רבים בציבור הישראלי ושל התקשורת כלפי מבקשי המקלט האפריקאים היה אוהד יחסית. רצח העם בדארפור עלה מדי פעם לכותרות, והעובדה שחלק ממבקשי המקלט הגיעו מחבל ארץ זה סייעה לציבור לחוש אמפתיה ואהדה כלפיהם. אולם עם התגברות זרם מבקשי המקלט ממצרים והיחס הנוקשה של מוסדות המדינה כלפיהם, הרשויות והתקשורת החלו לכנותם "מסתננים" (מילה שהייתה שמורה בעבר למחבלים שמנסים לחדור לישראל ע"מ לבצע פיגועי טרור), כתבות על "מיליוני סודנים הנמצאים במצרים ורק מחכים להיכנס לישראל" החלו להופיע תדיר בעיתונות, וכמובן שגם ההתייחסות אל הסודנים כאל "מוסלמים" לא איחרה לבוא.

בנוסף לזאת, מדיניותה המשפטית הבלתי-מוגדרת והלא-ברורה של ישראל בנוגע למבקשי המקלט מאפריקה הביאה לכך שהצבא היה אוסף אותם בגבול מצרים ומוריד אותם ברחבי באר שבע: ליד תחנת המשטרה בעיר, באזור התעשייה השומם, ליד התחנה המרכזית, ולפעמים סתם כך באמצע המדבר. בעוד הרשויות התווכחו ביניהן מיהו האחראי על הטיפול במבקשי המקלט והמשיכו לייצר אווירה ציבורית שלילית נגדם, נאלצו ארגונים ומתנדבים פרטיים לסייע למבקשי המקלט הרבים שהושארו ברחובות באר שבע למצוא קורת גג, מזון ומקום עבודה.

הבלבול וחוסר העקביות בטיפול בפליטים מאפריקה באותן שנים היה רב. מצד אחד, 500 מבקשי מקלט מדארפור קיבלו מעמד של תושב זמני (א'5), ומצד שני האזרחים מדרום סודן ומדארפור לא הורשו להגיש בקשות מקלט פרטניות. במקביל, "סהרונים", בית כלא חדש המיועד למבקשי מקלט, הלך ונבנה במהירות בדרום הארץ (בסמוך לבית הסוהר "קציעות").

במהלך אותו הזמן, מבקשי המקלט מאפריקה החלו להתפזר ברחבי ישראל. חלקם נקלטו לעבודה בבתי מלון באילת ובאזור ים המלח, אחרים הועסקו בעבודות חקלאות ברחבי הארץ, ורבים נוספים עברו להתגורר בדרום תל אביב, שם התקיימה תשתית קהילתית קודמת של מהגרים, שאפשרה להם להיקלט בקלות יחסית באזור זה. גם לאחר ש"סהרונים" נבנה, רובם של מבקשי המקלט נכלאו בו לתקופות של מספר שבועות בלבד, ולאחר מכן שוחררו. בתקופות מסוימות שירות בתי הסוהר אף היה מארגן למשוחררים אוטובוסים לתל אביב, שהיו מורידים אותם בגינת לוינסקי בסמוך לתחנה המרכזית החדשה. כך החלה קהילת מבקשי המקלט בכלל, והקהילה הסודנית בפרט, לגדול ולהתבסס בשכונות הדרומיות של תל אביב.

למרות חוסר המעמד, חוסר הנגישות לשירותים חברתיים ואישורי העבודה הבעייתיים, מבקשי המקלט הסודנים נאלצו לשרוד ולהסתדר בישראל. הם שכרו דירות, מצאו עבודות, והחלו לפתוח עסקים מקומיים שסיפקו את צורכי הקהילה (מספרות, מסעדות, חנויות אינטרנט ועוד). בנוסף, הקהילה הסודנית החלה בהתארגנויות קהילתיות של סיוע עצמי. חלק מהתארגנויות אלו היו פורמליות וכללו הקמה של ארגונים רשמיים, אך לצדן פעלו גם התארגנויות לא פורמליות: כנסיות הוקמו למטרת סיוע ותמיכה בבני הקהילה הנזקקים, ומבקשי מקלט בעלי כריזמה וכושר מנהיגות הפכו לדמויות דומיננטיות בקהילה.

ביוני 2012, בעקבות התפצלותה של סודן לשתי מדינות (דרום סודן וצפון סודן), ביטלה מדינת ישראל את ההגנה הקבוצתית על נתיני דרום סודן. רשויות ההגירה החלו לעצור מבקשי מקלט דרום-סודנים, ואיימו עליהם שישארו בכלא לתמיד אלא אם יסכימו לעזוב "מרצון". גם אלו שלא נעצרו לא הורשו לחדש את הוויזות שלהם, ועד מהרה כל הדרום-סודנים פוטרו מעבודותיהם בישראל. היו כמובן פליטים שרצו ויכלו לחזור למולדתם החדשה-ישנה ולהיות שותפים בבנייתה, אך רבים – בעיקר בעלי המשפחות – חששו מהעתיד לבוא. דרום סודן, השוכנת באזור נחשל במיוחד באפריקה, הפכה במהרה לאחת מהמדינות העניות ביותר בעולם, ולא יכלה לספק את צורכיהם של התושבים ושל עשרות אלפי הפליטים ששבו למולדתם. רעב שרר ברחבי המדינה, המחסור בתרופות ובתשתיות בסיסיות היה בשיאו, והמצב הוגדר כמשבר הומניטרי. מעבר לכך, המדינה הצעירה עדיין סבלה מאיום ביטחוני משמעותי בשל המתיחות רבת השנים עם השלטון בצפון סודן. למרות כל זאת, הקהילה הדרום סודנית אולצה לעזוב את ישראל. מתוך אלפי פליטים, נותרו בישראל כיום עשרות בודדים, שמחזיקים באישורים הומניטריים ורפואיים המתחדשים מעת לעת.

כך, בשנים האחרונות, נותרה בישראל בעיקר קהילת הפליטים מדארפור. משאל העם והקמת דרום סודן לא השפיעו עליהם כלל, ולא שיפרו את מצבם. השלטון הדכאני בצפון סודן נותר על כנו, והשבטים מחבל דארפור נותרו בסכנה. נוסף על פליטים אלו מדארפור, חיים בישראל גם סודנים שהגיעו מהרי הנובה, אזור במרכז סודן, שגם השבטים החיים בו סובלים מהתנכלויות חוזרות ונשנות של הממשלה הצפון-הסודנית. ישראל מכירה בכך שהסודנים שנמצאים כיום בישראל אינם "בני גירוש", אך היא עושה כל שביכולתה כדי ללחוץ עליהם לעזוב.

ב-15 בדצמבר 2013, בעקבות חקיקת התיקון הרביעי לחוק ההסתננות, נפתח מתקן "חולות". גדעון סער, שר הפנים דאז, הודיע כי הראשונים שיוזמנו למתקן יהיו מבקשי המקלט הוותיקים ביותר בישראל, וכך אכן קרה. רבים מהם היו מבקשי מקלט סודנים שעוד נותרו בארץ. יתרה מזאת, למרות שהקהילה הסודנית היוותה כאמור לא יותר מ- 20% מכלל מבקשי המקלט בישראל, כמעט 70% ממבקשי המקלט שזומנו לחולות עד כה הם סודנים. בדו"ח שפרסם המוקד לפליטים ומהגרים במרץ 2014 הוסברה הסיבה לפער זה בנתונים: "עילה סבירה להעדפת כליאתם של אזרחי סודאן על אזרחי אריתריאה נעוצה בעובדה שבעוד שאריתראים מתקשים להסכים 'לחזור מרצון' למדינתם, סודנים רבים נכנעים להתעמרות רשות ההגירה ועוזבים את הארץ, לעתים תוך סיכון חייהם". ואכן, מאז כניסתו לתוקף של התיקון הרביעי לחוק למניעת הסתננות, חלה עלייה חדה במספר הסודנים העוזבים את הארץ "מרצון" לאחר איומים ולחצים רבים.

נראה כי את "שבירתה" של הקהילה הסודנית ואת העובדה שאלפי סודנים הסכימו לחתום על מסמכי "חזרה מרצון" ולעזוב את ישראל, ניתן לייחס למספר סיבות: חוסר האפשרות של מבקשי המקלט מסודן לקבל מקלט בישראל, התיקון החדש לחוק ההסתננות שנחקק בחקיקת בזק פחות משלושה חודשים לאחר הביטול של התיקון הישן, פתיחתו המהירה של מתקן "חולות" שבו כלואים מבקשי המקלט ללא הגבלת זמן, איסור ההעסקה של כל מי שמקבל זימון לחולות, העדר זכויות בסיסיות ונגישות לשירותי בריאות ורווחה, התעמרות הבלתי פוסקת של רשויות ההגירה במבקשי המקלט, וכמובן ההסתה הבלתי-פוסקת כנגד מבקשי המקלט ("המסתננים") מאפריקה בתקשורת.

 

"אנשים לא מסוגלים לשבת בכלא לכל החיים, הם מעדיפים לקחת סיכון על החיים שלהם ולעזוב, לנסות למצוא מקום אחר. בסודן יש בלאגן, אז הם מקווים שאולי הם יגיעו לשם ואף אחד לא ישים לב והם יצליחו לברוח שוב. ככה זה חיים של פליט, כל הזמן צריך לקחת סיכונים" (איסמעיל, מבקש מקלט מדארפור).

 

דו"ח של HRW שהתפרסם בספטמבר 2014 מדווח על לפחות 6,400 מבקשי מקלט סודנים שעזבו את ישראל עד יוני 2014. על פי הדו"ח: "יש לראות באריתריאים ובסודנים המסכימים לעזוב את ישראל ולחזור לארצות מוצאם בשל איום במעצר לא מוגבל-בזמן קורבנות של החזרה בכפייה, כלומר קורבנות של הפרת האיסור להחזיר בכפייה 'באיזו צורה שהיא' פליט או מבקש מקלט למקום בו נשקפת לו סכנת רדיפה, או כל אדם שהוא למקום בו סביר שצפויים לו עינויים או יחס לא אנושי ומשפיל".

 

"חברים שלי נשברו, הם הבינו שישראל מציבה להם שתי אפשרויות: או כלא לכל החיים או לעזוב. כלא לכל החיים זה לא חיים, אז אנשים עזבו. הרבה מהסודנים החזקים נשלחו לכלא בהתחלה, אז הסודנים החלשים שהיו צריכים את העזרה שלהם נשארו לבד, בלי תמיכה, בלי אוכל, בלי קורת גג. הם לא ידעו מה לעשות, הם חתמו" (בכר, מבקש מקלט מדארפור).

 

חייהם של מבקשי המקלט שנותרו בישראל לא נעשו קלים יותר. בנוסף על הלחצים לעזוב למדינת המוצא, ישראל מציעה למבקשי המקלט לעזוב ל"מדינה שלישית" – לאוגנדה או לרואנדה. ישראל טוענת שיש עם מדינות אלו הסכמים כתובים, אך אלו לא נחשפו עד כה. עדויות רבות שנאספו מצביעות על כך שמבקשי המקלט שמועברים ל"מדינה השלישית" אינם זוכים שם לכל הגנה, מעמד, או זכויות. ולמרות שמתקן הכליאה "חולות" מוגבל כרגע ל-3,000 איש בלבד, הפחד מהזימון ל"חולות" משפיע על הקהילה כולה: גם פליטים שעדיין לא זומנו ל"חולות" חוששים שהעתיד היחיד הצפוי להם בישראל הוא כליאה ללא הגבלת זמן, ומעדיפים לוותר מראש, לקחת את הסיכון ולעזוב. רבים מאלו שנכלאו ועזבו (או הועזבו) היו מנהיגי הקהילה, אנשים שהובילו את המאבק למען זכויות מבקשי המקלט ותמכו בהתארגנויות של סיוע עצמי. גם הכליאה והעזיבה של מנהיגים אלו תרמו לחוסר היכולת של מבקשי מקלט רבים להמשיך ולחיות בישראל.

 

"אין יותר קהילה סודנית בערד. קבוצה גדולה מאוד גורשה לדרום סודן, והקהילה הדארפורית שנותרה התפזרה לכל עבר. חלק בכלא, חלק חזרה בסודן, חלק באוגנדה. כשהסודנים הראשונים קיבלו זימונים לכלא לא האמנתי שזה באמת קורה, אבל זה קורה, והם שם מאז. האנשים הכי חלשים וחולים נותרו מאחור, אבל הם כבר לא מסוגלים להמשיך לחיות בערד כי אין מי שיתמוך בהם. באופן אבסורדי הם נאלצו לעבור לתל אביב בגלל החוק שהמדינה טענה שיקל על השכונות בדרום תל אביב" (פעילה המלווה את הקהילה הסודאנית בערד).

 

מבקשי המקלט מסודן, שעברו קשיים ותלאות עד שהגיעו לישראל, חלקם ניצולי רצח העם בדארפור, קיוו למצוא כאן מקלט בטוח. חלקם הצליחו אט אט להתחיל ולשקם את חייהם. כעת הם נאלצים פעם נוספת לצאת למסע אל הלא נודע.