זכויות אדם? לא לכולם

כתב: עו"ד יונתן ברמן

בעשור האחרון נקטו ממשלות ישראל השונות בסדרה של צעדים שנועדה להחריג את מבקשי המקלט בישראל מן הסדר המשפטי החל על כלל האוכלוסייה ולהוציאם מגדר האנשים המוגנים על ידי זכויות האדם הבסיסיות האמורות להיות נחלתו של כל אדם, אזרח או לא. בשנתיים האחרונות, נוכח הבולטוּת התקשורתית והמשפטית לה זכה החוק למניעת הסתננות, עיקר השיח על מבקשי מקלט עוסק בשאלות הכרוכות בחוק זה ובכליאה מכוחו. אולם החוק מהווה רק נדבך נוסף של מדיניות מורכבת ומדירה שתפקידה לשרטט ולשמר את הגבול המפריד בין ה"אנחנו" לבין ה"הם".

קשה להביא במסגרת קצרה זו תיאור ממצה של גלגוליה השונים של המדיניות המחריגה את מבקשי המקלט בישראל, ולכן אסתפק בסקירה קצרה של הצעדים השונים שננקטו לאורך השנים כלפיהם. בשנת 2005, עם תחילת כניסתם לישראל של מבקשי מקלט מסודאן, הכריזה עליהם המדינה כ"אזרחי מדינת אויב". אזרחי סודאן, כך לשיטת המדינה בשנים 2007-2005, נחשבו לסיכון ביטחוני ולכן המדינה נמנעה מלהחיל עליהם אפילו את ההגנות הבסיסיות שמקנה החוק הישראלי ל"שוהים שלא כדין". ככאלה הם הוחזקו במשך תקופה ארוכה במעצר בלתי מוגבל בזמן וללא ביקורת שיפוטית ונמנעה מהם הגישה למערכת המקלט הישראלית. לאחר מכן, בחציה השני של שנת 2006 ולאורך שנת 2007, כאשר הסכימה המדינה, בעקבות הליכים משפטיים שהתנהלו בבית המשפט העליון, לשחרר את רובם, נדרשו אזרחי סודאן להציג "חלופת משמורת" של מגורים בקיבוץ בטרם שחרורם, לכאורה על מנת להפיג את מסוכנותם. הדבר הביא ליצירת "פקק" בהליכי השחרור ולתקופת המתנה במתקני הכליאה, שלעתים עלתה על שנה תמימה.

עם הגידול במספר מבקשי המקלט מאריתריאה בשנת 2007 ננקטה גם כלפיהם מדיניות של מעצר בלתי מוגבל בזמן. בהמשך הסכימה מדינת ישראל לשחרר את רוב הכלואים האריתראים, אך זאת רק בתנאי שיעבדו בחקלאות עבור מעסיק מסוים שאליו יהיו "כבולים" (כלומר, עבודה שהתפטרות או פיטורין ממנה הביאו לחזרה מיידית לכלא). הדבר גרר ניצול עובדים בהיקפים גדולים, תשלום שכר הנופל משכר מינימום, העסקה במשך שעות רבות מן המותר, אספקת מגורים שאינם ראויים למגורי אדם ועוד.

אמצעי נוסף להחרגת מבקשי המקלט הסודנים ואריתראים הוא מתן רישיונות ישיבה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. רישיונות אלה אינם מקנים את הזכות לעבוד בישראל, אולם ננקטת כלפי האוחזים בהם מדיניות רשמית של אי אכיפת איסור ההעסקה, כך שבפועל מתאפשר להם לעבוד בשולי החוק. מצב משפטי זה מאפשר, מצד אחד, עבודה, אך מביא להגבלת האפשרות לעבוד לתחומים מסוימים וטומן פוטנציאל ניצול מצד מעסיקים, נוכח היצע העבודות המצומצם להעסקת מי שאין לו רישיון עבודה ונאלץ להסתמך על מדיניות אי האכיפה. הדחיקה אל שולי שוק העבודה ואל שולי החוק מביאים אף לריכוז מבקשי המקלט באזורים מוחלשים ממילא, כמו שכונות דרום תל-אביב.

ההחרגה מן העקרונות הבסיסיים של מערכת המשפט באה לידי ביטוי גם בעקיפת הדין הפלילי באמצעות מעצר מינהלי. בשנים האחרונות משתמשת המדינה בחקיקת ההגירה כדי להחזיק במעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן את מי שחשודים בעבירות פליליות אך הוחלט שלא להעמידם לדין. בפועל נוצרו שתי מערכות פליליות מקבילות. אזרח ישראלי שנחשד בעבירה פלילית ייחקר על ידי המשטרה; אם יבקשו לעצור אותו לצרכי חקירה או עד לתום ההליכים הוא יובא בפני בית המשפט לשם כך; ההחלטה האם להטיל עליו עונש מאסר ולהחזיקו לפרק זמן ממושך בבית הסוהר תתקבל על ידי בית המשפט בהליך פלילי; בהליך הפלילי תעמוד לו חזקת החפות, הוא יקבל ייצוג משפטי מהסניגוריה הציבורית אם התביעה תבקש להטיל עליו עונש של מאסר בפועל, ואם יוחלט להטיל עליו עונש מאסר, מדובר יהיה במאסר קצוב בזמן.

מבקשי המקלט, לעומת זאת, כפופים לפרוצדורה שונה. בהתאם לנוהל שגובש על ידי משרד הפנים ומשרד המשפטים, מבקש מקלט החשוד בעבירה ואין נגדו די ראיות לצורך העמדתו לדין או שהוחלט שאין עניין לציבור בהעמדתו לדין, יכול להיות מוחזק במעצר מינהלי. על החזקתו במעצר יחליט פקיד משרד הפנים בהליך בו הוא אינו זכאי לייצוג, אינו זכאי לעיין בראיות נגדו, אינו רשאי לחקור עדים ואינו רשאי להעלות טענות הגנה. החזקתו במעצר לא תהיה קצובה בזמן.

נוסף לכל אלה, בשנה שעברה נחקק חוק האוסר על מבקשי מקלט להוציא כספים שהרוויחו בעמל כפיהם מן המדינה. עושה רושם שאין נושא שעליו פסחה ההחרגה של מבקשי המקלט מן הדינים החלים על כולנו. בעבר ניכר כי שררה הסכמה, לפיה אף על פי שיש הבדלים בין זכויותיהם של אזרחים לזכויותיהם של מי שאינם אזרחים, יש תחומים עליהם משתרעות זכויות האדם שבהם אסור לגעת, תחומים שבהם לעולם אין הצדקה להבחנות בין אדם לאדם. ההסכמה הזו קרסה זה מכבר במדינת ישראל. תחת רטוריקה של "הרתעה", "מניעת השתקעות" ו"ריבונות" אין עוד תחום שבו מבקשי המקלט בישראל מוגנים מפני פגיעה.