בעשור האחרון נקטו ממשלות ישראל השונות בסדרה של צעדים שנועדה להחריג את מבקשי המקלט בישראל מן הסדר המשפטי החל על כלל האוכלוסייה ולהוציאם מגדר האנשים המוגנים על ידי זכויות האדם הבסיסיות האמורות להיות נחלתו של כל אדם, אזרח או לא. בשנתיים האחרונות, נוכח הבולטוּת התקשורתית והמשפטית לה זכה החוק למניעת הסתננות, עיקר השיח על מבקשי מקלט עוסק בשאלות הכרוכות בחוק זה ובכליאה מכוחו. אולם החוק מהווה רק נדבך נוסף של מדיניות מורכבת ומדירה שתפקידה לשרטט ולשמר את הגבול המפריד בין ה"אנחנו" לבין ה"הם". כתבתו של עורך הדין יונתן ברמן.
מבקשי המקלט מסודן, שעברו קשיים ותלאות עד שהגיעו לישראל, בהם ניצולי רצח העם בדארפור, קיוו למצוא כאן מקלט בטוח, וחלקם הצליחו אט אט להתחיל ולשקם את חייהם. כעת, בעקבות מדיניות הכליאה של ישראל, מתמודדים אלו שנותרו בישראל עם התפוררות הקהילה שהצליחו לבנות, בעוד אחרים נאלצים לצאת פעם נוספת למסע אל הלא נודע.
בכתבה זו נסקור את גלגוליו ההיסטוריים של החוק למניעת הסתננות, וכן את האופן בו מנסה המדינה להשתמש בו במטרה לפגוע בזכויות האדם הבסיסיות של מבקשי המקלט מאפריקה, אותם אינה יכולה לגרש למדינות מוצאם. בנוסף, נבחן את עיקרי פסיקתם של שופטי בג"צ בעתירה לביטול התיקון הרביעי לחוק.
לאחר שבג"צ פסל שוב את מדיניות הכליאה של מבקשי מקלט, הואשמו השופטים בהתעלמות מהמצוקה של שכונות דרום ת"א. עיון בפסיקות מעלה כי השופטים התייחסו באריכות למצבם של תושבי השכונות. ברוח דומה מציעים ארגוני זכויות האדם צעדים כדי להבטיח את זכויותיהם של מבקשי המקלט, ולצד זאת לשפר את איכות חייהם של תושבי דרום ת"א.
